למה לברך הגומל אם ה' הוא שהביא את הצרה?

שלום וברכה!

שמחתי לקרוא את שאלתך החשובה והמעניינת. אכן, מדוע עלינו להודות לה' על שהציל אותנו מצרה, הרי הוא זה שהכניס אותנו אליה?! היינו מעדיפים מלכתחילה לא להגיע למצב בו אנו עלולים להסתכן!

ראשית כל אני חושב שכדאי להדגיש שאין זו התחמקות לומר שיסורים באים בגלל עוונותינו. אין אלו חשבונותיו של הקב"ה אלא חשבונות שלנו בלבד. חז"ל אומרים שמי שרואה שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות דף ה ע"א). תפקידם של היסורים הם לעורר את האדם לעשות חשבון נפש ובדיקה יסודית של מעשיו, מחשבותיו והתנהגותו. לפעמים אדם מחפש הרבה ולא מוצא סיבה אמיתית לכמות ולאיכות היסורים שהוא מקבל, ועל כך אומרת הגמרא שעליו לדעת שאלו יסורים של אהבה. "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". הרב קוק מסביר (ב"עין איה", שם) שתפקידם של היסורים הנובעים מאהבה הוא להעלות את האדם למדרגה עליונה ולזקק אותו למצב בו לא היה יכול להגיע מבלעדי היסורים.

נכון, את כל החשבונות המדוייקים איננו יכולים לדעת ולהבין, אך אנו לא יכולים לפטור את עצמנו בטענה שאם איננו מסוגלים לתפוס את הכל, עדיף שלא ננסה כלל. "לא עליך המלאכה לגמור", משום שלא ניתן בשום אופן להבין בשכל אנושי, מוגבל וסופי את השכל האלוקי האינסופי ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל (שום מחשבה לא יכולה לתפוס אותו)", אך "אי אתה בן חורין להבטל ממנה" וכל מה שאנו מסוגלים לנסות להבין עלינו מוטלת החובה להתאמץ בו.

ההצלה מהסכנה מחייבת אותנו לברך את הקב"ה מכיון שבעקבות חשבון הנפש שאנו עושים לאחר ההצלה אנו מגלים (בד"כ) שלא רק שהיסורים היו בצדק ובהגינות, אלא ההצלה מהם היתה בחסד עליון מכיון שהיינו חייבים הרבה יותר ממה שקיבלנו… וכך כותב רבינו בחיי ב"חובות הלבבות" (שער שמיני – שער חשבון הנפש) על אחד מסוגי חשבון הנפש שעל האדם לעשות:
"חשבונו עם נפשו בהצלת הבורא אותו מפגעי העולם וצרותיו, ומיני חלאי בני אדם בו, ואופני המאורעים והמצוקים, ממאסר ורעב וצמא וקור וחום, וסמי המות והחיות הרעות, והצרעת וטרוף הדעת, ומיני ביטול ההרגשות ומה שדומה לזה, עם ידיעתו שהוא ראוי להם ומחויב בהם על מה שקדמו לו מן העונות והחטאים לפני הבורא, וגודל מה שעבר מהמרותו את אלוהיו, ובזותו בדבריו, ועוזבו הודאתו ושבחו, וסורו מעבודתו, והנחת התשובה וההודאה לפני האלוהים, מאורך זמן מריו עם התמדת טובותיו לו ותדירות חסדו עליו. כשיסתכל המשכיל בזה, ויחשבו במה שמנסה הבורא בו את בני אדם במה שסיפרנו מן הפגעים בעולם הזה, ובהצלתו מהם, והימלטו מהם, עם מה שהוא ראוי להם – יגדל שבחו על טובות האלוהים עליו, וימהר אל התשובה ובקשת המחילה על מה שקדם לו מן העונות והחטאים אשר הסתירם הבורא עליו זמן ארוך, וירוץ להידבק בעבודת הבורא, ליראה מהם ולדחות אותם".

אולי ניתן לתת רובד נוסף לתשובה. דוגמא לשאלתך ישנה בנוגע להגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים. מדוע עלינו להודות ולהלל את הקב"ה בלילה זה על הוצאתנו ממצרים? הרי אם היה רוצה לא היה משעבד אותנו מלכתחילה?! וכי עלינו להודות לאדם ששבר את רגלנו ואח"כ ריפא אותה?
מבאר בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל אפשטיין (בפירושו להגדה הנקרא "ליל שימורים"), ש"שבירת הרגל" היתה אך ורק לתועלת. שיעבוד מצרים היה לטובתנו הבלעדית, ולא היתה יכולה להיות שום אפשרות אחרת לקידום ההסטוריה. "יתרון האור מן החושך" – דוקא מתוך ועל-ידי החושך. "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", דוקא ע"י הצרה. ישראל משולים לכסף, שיש להוציא ממנו את הסיגים. על מנת שישראל יכנסו תחת כנפי השכינה ויהיו ראויים לקבל את התורה, עליהם היה להבדל משאר המין האנושי שכולו מלא סיגים. זיקוק זה היה ניתן להעשות אך ורק ב"כור הברזל" – מצרים, ע"י גלות ויסורים נוראיים, גשמיים ורוחניים, עד שהתקבלה התוצאה של כסף נקי ומזוקק. גלות מצרים לא היתה עונש כי אם דרך ותהליך לבחירת עם ישראל מכל העמים, וכלשון בעל "ערוך השולחן": "ומכל זה מתברר איך שגלות מצרים היה הכרח לכללות ישראל".

מכאן ניתן ללמוד ולהשליך על שאר המקומות בהם מתעוררת אצלינו התמיהה מדוע יש צורך לעבור את מסכת היסורים והצרות, ולהבין שהכל מוביל למטרה חיובית של שלימות שלא היה ניתן להגיע אליה מבלעדיהם. על ההצלה מאותן צרות עלינו להודות ולהלל מכיון שאם ניצלנו מהן זה אומר שהצלחנו להשיג את המטרה שבגללה קיבלנו את היסורים. אם היעוד לא התממש, היסורים היו ממשיכים להתגבר. עתה שהצלחנו לגבור עליהם ולהנצל אנו נמצאים במצב בו הגענו לתכלית הכוונה האלוקית בהבאת הסכנות עלינו.

מקוה שעניתי כראוי על שאלתך, אם לא הובנו הדברים או שיש צורך בתוספת ביאור, אשמח לנסות לעשות זאת.

בברכה,
איתי.
itaituch@gmail.com