למה ללמוד גמרא?

שלום רב, וסליחה על האיחור!

שאלתך אינה שאלה פרטית. שאלה זו ממש עומדת ברומו של עולם בימינו, כאשר לצערנו המקצוע השנוא ביותר בישיבות תיכוניות הוא גמרא. ואם אפשר לספר משהו אישי, אני למדתי במקום בו הדבר האחרון שעניין את החבר'ה היה לימוד גמרא. לדעתי, רוב כיתתי הלכה לצבא ל-3 שנים אחר-כך, בלי לחשוב על אפשרות כלשהי של ישיבת הסדר, בגלל הצורה בה לימדו אצלנו גמרא. אני, שידעתי שאני רוצה ללכת לישיבה, הפעלתי את כל השפעתי על החבר'ה בשביל שילכו לבדוק ישיבות, והתגובה שקיבלתי היתה: "כבר הרבה שנים אנחנו סובלים מזה. עכשיו שאנחנו יכולים להשתחרר מזה, נלך ונכניס בכוונה את הראש לתוך הגמרא?". ניסיתי להסביר להם שהם בעצם לא למדו גמרא, אבל הם לא השתכנעו. אגב, [עד היום אני חושב שברוב הישיבות התיכוניות שלומדים בהם גמרא, לא לומדים גמרא]. ברור שקוראים את הטקסט ומסבירים אותו, אבל לימוד גמרא זה בכלל לא! בשביל לבאר נקודה זו, דרכה נוכל לענות על שאלתך, ברצוני להקדים שאלה הרבה יותר בסיסית.

ובכן, מדוע ללמוד תורה? לכאורה שאלה זו מוזרה. הרי צריך לדעת כיצד לקיים מצוות, ואם לא נלמד לא נדע כיצד לקיים. תשובה זו מצמצמת מאוד את לימוד התורה שלנו. לפי תשובה זו מספיק אם נפתח "קיצור שלחן ערוך", ונלמד רק את ההלכות הוגעות לנו. אם ניתקל בבעיה נלך לרב, והוא יורה לנו מה לעשות. אבל האם לזה התכוונה התורה כאשר אמרה: "והגית בו יומם ולילה"? הרי אפשר לגמור ללמוד את כל ההלכות הנוגעות אלי למעשה בחודש מקסימום! ועוד, הרי חז"ל מפרשים לנו שמצות תלמוד תורה כוללת ציווי להקיף את כל התורה, לא רק מה שמעשי לנו. חוץ מזה, בישיבות הגבוהות בהם לומדים רק תורה ורק גמרא, מתעסקים בדרך כלל במסכתות שלא תמיד יש להם קשר לחיים היום-יומיים, כמו מסכתות יבמות, כתובות וגיטין. לפחות שיעסקו במסכתות יותר מעשיות. ומי שרוצה לצאת רב ומורה הוראה, שהוא ילמד לעצמו את המסכתות והנושאים הפחות שכיחים. עניין נוסף שמוכיח שהלימוד לא צריך להיות רק לשם ידיעת הלכה הנוגעת כלפינו באופן ישיר הוא שהגמרא עצמה שנכתבה בבבל לאחר החורבן עוסקת בנושאים מאוד לא מעשיים אפילו לתקופתם, כמו: דיני קרבנות, דיני סוטה ונזיר ועוד נושאים שכלל לא יכלו לקיימם בבבל. האם יעלה על דעתנו שהאמוראים לא קיימו מצוות תלמוד תורה כראוי?

לאור כל האמור נצטרך להסיק, שמצות תלמוד תורה כוללת גם לימוד תורה שלא נוגע בפועל לחיי המעשה. אם-כן במה ערכו רב כל-כך, ומדוע אמרו חז"ל ש"תלמוד תורה כנגד כולם?"

יש בתורתנו שני חלקים: מצוות התורה ולימוד התורה. מצוות התורה אלו המעשים שאנחנו עושים, כמצווה עלינו בתורה. מה מרוויחים מזה?
צריך לדעת שכאשר אדם מקיים מצוה, הוא מוציא מההעלם את הצדדים הרוחניים האלוקיים שבו. הרי כולנו יודעים שיש בתוכנו נשמה אלוקית. נשמה שאין לא לחיות, לא לגוים, ואף לא למלאכים. נשמה זו היא מה שעושה אותנו ליהודים, היא מה שעושה אותנו מוכנים לקלוט ולקבל את התורה, ושהתורה האלוקית תפעל עלינו, ותהפוך אותנו לאנשים יותר טובים, כלומר: יותר אלוקיים. גוי, אף-על-פי שילמד תורה ויקיים מצות, התורה לא תעשה בו שינוי. יש ביטוי מפורסם, שד"ר למתמטיקה לא נעשה משולש, אבל תלמיד-חכם נעשה תורה. כלומר, אדם יכול להגיע לשיא המחשבה, להמציא את ההמצאות הכי גאוניות, אבל במישור האישי להישאר בהמה. הוא ממשיך להגרר אחרי תאוותיו, והצלחתו אפילו מעלה ומחזקת את הצדדים השליליים שבו: רדיפת כבוד, אהבה עצמית וזלזול בזולת. [מי שלומד תורה באמת, ככל שהוא לומד יותר, הוא נעשה אדם יותר עדין, יותר מתחשב, יותר בן-אדם!] הסיבה לכך היא שלימוד התורה וקיומה מחזק את הצדדים האלוקיים שבנו, ולהיות אלוקי פירושו לתת ולתת ולתת בלי סוף, כמו שאלוקים עושה איתנו. אבל אלוקים לא תמיד נותן, או שהוא לא תמיד נותן מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, וכך גם אנחנו בהדרכתה של תורה לומדים מתי לתת, מתי לא לתת, ובעצם, מהי נתינה אמיתית, שנתינה אמיתית לפעמים פירושה לא לתת כלום. ואין שום דרך לאדם להוציא אל הפועל את הצדדים האלה ללא הדרכה של תורה. מפני ש[כל זה נובע מחיבור לצדדים האלוקיים שבנו], וכל מה שקשור לאלוקי הוא הרי אין סופי, ואין לנו שום חיבור עם האין סוף. רק כאשר אלוקים בעצמו מביא לנו את מה שיחבר אותנו אליו, אז בקיום התורה האלוקית נוצר החיבור והאדם משתנה ונעשה אדם. זו כוונת חז"ל בדבריהם: "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". חירות אינה לעשות מה שבא-לי, אלא לעשות מה שמתאים לי ולהגשים את הכוחות הגלומים בי. זו חירות אמיתית.

כאשר אדם מקיים מצוה, באותה שעה ממש מתגלית דרך ידו, רגלו, או כל איבר אחר בו הוא מקיים את המצווה, הצד האלוקי שבו. באותה שעה הוא מגלה את הצדדים האלוקיים החבויים בקרבו, ומראה במעשיו שיש בורא לעולם. באותה שעה שהוא מקיים מצוה, אם זו צדקה, תפילין או כל מצוה אחרת, ידו נעשית "מרכבה לשכינה". ביאור הדבר, שהאדם כאילו מבטל את ה"אני" שלו, וכל-כולו נעשה ביטוי של משהו רוחני גבוהה ממנו בהרבה, שרק בזכות האדם הוא מתגלה פה בעולם שלנו. הביטוי "מרכבה" זה משל, כמו שכל תפקידה של המרכבה היא להביא את הרוכב ליעודו, ולכן היא "מבטלת" את רצונה ועושה את רצונו של הרוכב, כך אנחנו מבטלים את רצוננו ועושים את רצונו של בורא-עולם. אבל צריך לחדד יותר. הרי למרכבה אין רצון עצמי שהיא צריכה "לבטל" אותו, ולנו יש רצון עצמי שאנחנו צריכים "לבטל" אותו בשביל הקב"ה, וזה הרבה יותר קשה. זהו משפט נכון ולא נכון. נכון שיש לנו רצונות עצמיים משלנו ונכון שאנחנו מותרים על רצוננו בשביל לקיים מצוה, אבל יש לנו עוד רצון פנימי לעשות המצוה כדבר טבעי ומובן מאיליו, כי יש בנו נשמה אלוקית החבויה בקרבנו. ככל שנעשה יותר את רצון ה', נראה כמה זה טבעי ומובן מאיליו, ונרגיש את הצורך והתענוג שבזה, כמו שאנו מרגישים את הצורך ואת התענוג שבלאכול.

כל זה אמור בקיום מצוות התורה. אבל בלימוד תורה אנחנו אפילו לא "מרכבה לשכינה", אנחנו הרבה למעלה מזה. נסביר זאת על-ידי משל פשוט. כאשר פועל בנין הולך ובונה את הבנין, ע"י מעשיו הוא מופיע בעולם את רצונו ותוכניתו של האדריכל. האדריכל יודע לתכנן, וללא הפועל התוכנית לא היו קורמות עור וגידים עד לביצועם בפועל. אבל יש מי שמשתתף עם האדריכל בכתיבת ובתכנון הבית. הוא הרבה יותר קשור אל האדריכל מאשר הפועל, כי הוא חושב את מה שהאדריכל חושב. מי שלומד תורה חושב את מה שהאדריכל של העולם חושב. הוא חושב את מה שהקב"ה חושב. אדם שלומד תורה, אפילו אם הוא לומד דבר שלא היה מעולם, ואולי יקרה במשך ההיסטוריה פעם אחת בלבד, והוא לומד מה יצטרכו לעשות במקרה כזה, הוא שותף עם האדריכל. בלימוד תורה אנחנו מנסים להבין מה הקב"ה רוצה בכל מיני מקרים מסוימים, שאין זה משנה כלל אם יהיו או לא. אנחנו נעשים שותפים לתוכנית. וזהו לימוד שאין מטרתו לדעת מה לעשות כשיגיע לידינו, אלא לימוד לשמה. זהו הדבר שהכי מחבר אותנו לרבונו-של-עולם. לימוד ההלכה בהתהוותה הופכת אותנו להיות שותפים לאדריכל, שותפים לקב"ה בתוכניות העולם. לימוד גמרא אמיתי הוא לימוד גמרא "אליבא דהלכתא", לימוד שמביא להלכה. אין הכוונה שנלמד רק דברים ונושאים הנוגעים הלכה למעשה, אלא שאפילו נלמד את הסוגיות הכי נדירות, אבל נחקור ונתאמץ בשכלנו מה הקב"ה היה רוצה שנעשה במקרה כזה, ונגיע למסקנות. מסיבה זו מצוות התורה נקראות בספר הזוהר "איברין דמלכא", כלומר: איברים של המלך, שהם חלק מהמלך, אבל איברים בלבד, לעומת לימוד התורה עליו נאמר: "אורייתא וקב"ה כולא חד", לימוד תורה הוא הוא הקב"ה בעצמו.

זה מה שהגמרא עושה בשבילנו, ובזה חשיבותה. בלימוד הגמרא אנחנו מנסים להבין את דעות התנאים והאמוראים, ולהבין איתם מה צריך לעשות במקרים מסוימים, או במילים אחרות: מה הקב"ה רוצה שנעשה. לא משנה כלל שזה אינו מעשי, כל זמן שאנחנו חותרים להבין את הדעות השונות, כאשר כל דעה אומרת לנו מה נראה לה שרצונו של הקב"ה. ואל לנו להתייאש מריבוי הדעות, שלעולם לא נגיע למה שהקב"ה באמת רוצה, מפני שהקב"ה תלה זאת בנו, הוא יתאים את רצונו למה שאנחנו נקבע. זאת בתנאי שנלמד בגישה הנכונה, בתנאי שנבין שאנחנו לומדים את רצונו, על-פי המקומות והכללים שידוע לנו בפירוש מה רצונו, ומזה אנחנו משליכים למקומות בהם לא גילה את רצונו. הגמרא מלמדת אותנו איך לחשוב, באיזו גישה לבוא, ואיך מגיעים למסקנות. מסיבה זו הגמרא היא היסוד שלנו לכל תורה שבעל-פה. הלומד את ההלכה בהתהוותה נעשה שותף לתוכניות של הקב"ה, ובזה חשוב כל-כך לימוד הגמרא.

אלו דברים גבוהים הטעונים חזרה מתמדת, ואם הנך מהאידיאליסטים שבחרו בהוראה, בטוחני שתוכל למצוא דרך להעביר זאת לתלמידך. אגב, אין זה אומר שהשיעור לא צריך להיות מעניין, ואין זה אומר שאולי לנוער שלנו עדיף מסכתות יותר קלות ומעשיות, כמו: ברכות (פרק רביעי), שבת (פרק שנים-עשר), מגילה, תענית וכד', אבל זהו האידיאל ונדע שאליו צריך לשאוף.

בהצלחה רבה!
אלחנן.

ראה גם:
למה כל כך קשה ללמוד גמרא? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=6880
למה ללמוד גמרא? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=4
למה אני לא מתחבר ללימוד גמרא? https://www.kipa.co.il/education/show.asp?id=4560