למה נהפכתי?

יקירי!

בשאלתך אתה תוהה מי אתה?
אני אגיד לך בדיוק מי אתה!
אתה צדיק. פשוט צדיק עם נשמה טהורה וזכה!
ואם בפנים יש לך קול שאומר אחרת – תברח ממנו כמו מאש, זהו היצר הרע שרוצה לומר לך: "עזוב, אתה לא שייך לקב"ה ולעולמו, קלקלת מספיק, רק אצלי תמצא נחת ואושר, בא תטעם…"
כדי להסביר את דברי קצת יותר טוב, אני אשתמש במשל- ישנו אדם שמרוב כווית שקיבל בידו, פעם אחר פעם הוא כבר אינו מרגיש באותה יד מאומה, אין לו שום בעיה להחזיק דברים רותחים משום שידו איבדה תחושה – זו דוגמה אמיתית.
דוגמא נוספת, יותר פשוטה, אדם שעובד במפעל עם רעש חזק מאד ללא אמצעי הגנה, אוזניו איבדו את טיב השמיעה שלהם ואפילו אם תצעק באזנו – לו זה יישמע כלחישה בלבד.
מה הקשר?
כמו שבחיים הטבעיים יש חוקים, כך, ועוד אף יותר, ישנם חוקים בחיים הרוחניים שלנו. לכולם ידוע שכויה זה דבר לא טוב, וגם לאבד את חוש השמיעה מתפרש אצלנו כמשהו לא טוב, ולכן אנחנו נזהר מזה ולא נעשה זאת בכוונה. אך אדם שכבר סבל מזה פעם, פעמיים שלוש ויותר כמו שאמרתי כבר לא יחוש בזה, לא יראה את הפסול בנגיעה במים רותחים כי זה לא אור כלום לגביו.
אותו הדבר בחיים הרוחניים. גם כאן יש חוקים, יש נורמות-מה טוב לעשות וממה עדיף להימנע. גם בחיים הרוחניים אדם שהולך נגד אישיותו, וחוזר על מעשיו עוד ועוד, חושיו נכהים ובשלב מסויים הוא אינו מרגיש בחומרת מעשיו.
"אדם שעבר עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר" אדם שעבר עבירה ככל שיעשה אותה יותר ויותר, ככה הרגישות הטבעית שלו לאותה עבירה, היכולת להרגיש שזה לא מתאים לי, היכולת להרגיש שזה לא אני באמת – הולכת ונעלמת, עד שבסופו של דבר הוא אינו מרגיש את הסלידה הכ"כ טבעית שלו מאותה עבירה – והיא נעשית לו כהיתר. ישנם אנשים שיש להם אחוזי נכות רוחניים, כן, כן, נכות רוחנית. נכן כולנו נכים ברוחנו במידה כזאת או אחרת מעצם היותנו טבועים (=טובעים) בחומר. אבל אצלם הנכות היא כל כך חזקה שהם אינם מרגישים את נשמתם הדורשת מהם לחיות חיים רוחניים תקניים. הם אינם מרגישים את הכוויה שנוצרה בנפשם… הם אינם שומעים את נשמתם צועקת להם: "זה לא אני!!!", מקסימום איזו לחישה שחולפת לה עם הרוח.
אבל אתה, אתה בריא, נשמתך בריאה.
אתה עוד שומע את צעקות נשמתך, אתה רוצה לחזור אל עצמך. דווקא אותם מכאובים מראים שאתה באמת בריא, שלא איבדת את חוש הבקרה, שלא הכהת את חושייך.
אילו לא היית מרגיש את הכאבים, אילו היית מרגיש שהתנהגותך ומעשיך תקינים,היתה באותו מצב של האדם שנכווה, או האדם העובד במפעל הרועש. אבל אתה לא!תקרא בעצמך את מה שכתבת, מכל משפט ומשפט אתה מוכיח עד כמה נשמתך בריאה, עד כמה חושיך איתנים.
תרשה לי לסכם את דבריך במשפט אחד שכתבת בעצמך " אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא אני".

ובדיוק בנקודה הזאת אני רוצה להגיד לך-
"שבע יפול צדיק וקם"!
נכון הצדיק נפל, אבל הוא צדיק. והסיבה לכך שהצליח לקום היא מפני שהוא ידע שהוא צדיק ואין זה מקומו להיות למטה. אילו היה משתכנע שהוא אינו צדיק, אילו היה מקשיב לאותו "חבר אמיתי", היצר הרע, שאומר לו: "עזוב אותך מלקום – זה לא אתה. בא, השאר איתנו למטה, הכי טוב למטה! ככה לא נופלים, ככה נהנים מהחיים ללא יסורי מצפון…" ועוד ועוד… מה נראה לך היה קורה…?? הוא באמת היה נשאר למטה! אך, הוא בחר אחרת! הוא בחר לשמוע לנשמתו לחלק שבאמת מחובר אליו, ולהתקדם קדימה!
וגם אתה בחרת בצד הזה. וזה מצויין! תמיד אפשר לתקן.
להיזהר מהשאננות ,- לקום ולתקן את מעשינו. לאט לאט. וגם כשנופלים, להרים ראש ולדעת מי אתה, לקום ולהמשיך הלאה.
זו לא עבודה של יום אחד. זה לא מסתכם בלומר "די, אני מפסיק" ובבת אחת להשתנות ולהשתפר. זו עבודה קשה, עבודה שדורשת גבורה, גבורה של אדם שלמרות שנפל שוב הוא אינו מתייאש מן הדרך שהציב לעצמו.
קח תנופה, תנשום אוויר, ותתקדם קדימה! תתחיל במלאכה שלשמה נוצרת – התשובה – תשוב אל עצמך, אל האני שלך.
ושלא תעיז לומר עוד פעם "נהייתי רשע" כי זה שקר גמור….!!
"מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות דף לד עמוד ב).
אם יש לך עוד שאלות בנושא זה או כל נושא אחר אשמח מאד להיות איתך בקשר.
אשמח גם לשמוע את דעתך על הדברים שכתבתי.
בהצלחה בהמשך הדרך
איתן
EitanBena@gmail.com