[אם כסף תלוה]
ההלוואה – חובה גמורה ומצווה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח). אבל מה מוזר, אצלנו, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר – "אם כסף תלווה את עמי". ז'תומרת, אם בא לך בטוב היום – תלווה, ורק אל תיקח ריבית, סבבה? סבבה. אבל אם אין לך ת'מוזה להלוות – עזוב.
בא רש"י בשם חז"ל ואומר לנו שימו לב: "כל אם ואם שבתורה – רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן".
לא יודע, עדיין קצת מוזר שזה הניסוח, אם כוונת התורה לחייב את נתינת ההלוואה, מדוע נכתבה כאן לשון בלתי מחייבת?
ויכוח ישן הוא בין בעלי המוסר. מהי הדרך הישרה שיבחר לו האדם בקיום המצוות? האם עדיף לקיים אותן מתוך הזדהות או מתוך קבלת עול? יש אומרים, ההזדהות עדיפה, לתת לעני מתוך אהבה ורחמים. "רחמנא ליבא בעי". ויש אומרים: לא כי, אלא הפוגש עני ברחוב יתן לו שתי פרוטות: האחת – להרגיע את רגשי הרחמים, והשניה והעיקרית – לשם קיום המצוה.
דבר גדול מסיק המהר"ל מפסוק זה. זהו מקורה של הכפילות בהוראת התורה. הניסוח של המצווה בלשון "אם" – המשאיר את הבחירה ביד האדם עצמו – בא לומר לו: ממצ אחד, עליך לדעת שגם המצוות החברתיות והמוסריות הן הן מצוות ה'. ואפילו על החובה החברתית הבסיסית ביותר – "ואהבת לרעך כמוך" – נאמר: "אני ה'!". אך מצד שני לא נכון יהיה אם תתייחס אל הזולת רק כאל אובייקט שאתה נדרש לקיים בו מצוות כאלה ואחרות. עליך לקיים את המצווה הזאת מתוך רגשותיך הטבעיים כאילו לא נצטווית על כך באופן מחייב. ואם תקיים את המצווה רק לשם שמים ללא רגשות אחריות והזדהות עמוקים עם מקבל ההלוואה – לא קיימת את המצווה הזאת בשלמות. העני הזקוק להלוואה – אדם הוא, ולא רק חפץ דומם המהווה אובייקט לקיום מצוות. עליך להרגיש שההלוואה שאתה נותן היא לאחיך, בן עמך – "העני עמך".
עם זאת עליך לדעת שהקב"ה, ברא את שניכם בצלמו ובחר בשניכם כבני עמו, הוא זה שנטע בך את תחושת הרחמים וההזדהות עם סבלו. וזאת בדיוק הסיבה למה אין סתירה בין שני הצדדים: האנושי והאלוהי. ההזדהות עם העני היא היא ההזדהות עם דבר ה'. לכן נאמר: "כסף תלווה את עמי " – לא "בן עמך", כי אם "עמי", עם ה' – "את העני עמך" – זה שאתה מזדהה אתו.
שבת שלום!
חברים מקשיבים
