לקראת פגישה עם ההורים של בן הזוג

שלום לך.
קודם כל אני מאחלת לך שאכן הקשר עם בן זוגך זה יהיה לבניין עדי עד. שנית, רציתי לומר לך שהפחדים שאת חווה הם מאד מובנים ונורמליים. באמת, הפגישה עם אנשים שלא מכירים אותך, ועלולים לשפוט אותך לפי קריטריונים שאינם ידועים לך, ואולי אף אינם מוכרים לך, והם האנשים אליהם תהיי קשורה למשך כל החיים בעז"ה, היא מפחידה, ונראה לי שכל אחד חווה פחדים כשהוא עומד לפני סיטואציה כזו.
אז באמת זו סיטואציה מפחידה, לכולם. מה בכל זאת אפשר לעשות? להתכונן, ובשני נתיבים במקביל. בנתיב אחד: הכנה לפגישה הספציפית הזו, ובנתיב השני: הכנה והבנה נפשית של מקור הפחד ושל ההתמודדות איתו.
בנתיב הראשון, הטכני: נסי לדבר עם בן זוגך, להבין ממנו מה הסגנון של המשפחה שלו, מה מקובל אצלם, מה חשוב להם. למשל, אם הם אנשים מאד מסודרים, אולי לא כדאי לבוא עם בגדים מאד "פריקיים" וכד'. אני כמובן לא מדברת על לעשות הצגה שלמה, הרי הם יכירו אותך גם לעומק במשך החיים, אז לא יעזור להתחבא מאחורי איזה מסך, אבל עידון של דברים שקיימים ויכולים להפריע ברושם ראשוני, זה רצוי. כמובן, כדאי לך להפגין כבוד ואכפתיות כלפיהם (אולי להביא פרחים?!), וכו'. זה הנתיב הטכני.
בנתיב הנפשי, צריך לנסות להבין אם מה שיש כאן זה החשש המוצדק מפגישת אנשים חדשים שיהיו חשובים לעתידך, או משהו מעבר לזה. באמת, רצוי מאד שהורי בעלך לעתיד יאהבו אותך, אבל, לא על זה יקום ויפול דבר. הזוגיות היא קשר שעומד בתור מערכת עצמאית מהבית בו גדלנו. "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו". ברמת העקרון צריך לעשות הבדלה ברורה בין מערכת היחסים הזוגית ובין האנשים שהם חיצוניים לה. המילה בה השתמשתי היא מכוונת. צריך לעשות הבדלה, לא הפרדה. כלומר, אנחנו לא רוצים לנתק את ההורים מחיינו. הם ילדו וגידלו אותנו, והם חשובים ויקרים לנו. עם זאת, אסור לתת להם להיות "בתוך" הקשר הזוגי. זה מאד חשוב, לפני החתונה אבל גם ובעיקר, אחריה. כלומר, אם נצייר סיטואציה (שבעז"ה לא תקרה), בה ההורים חושבים שמשהו כאן לא מתאים, שאתם לא תסתדרו וכד', צריך להקשיב להם, לשמוע את דעתם, ולשקול אותה. להתייחס – בהחלט. לקחת בחשבון – כמובן. אבל לזכור – זו ההחלטה שלכם ולא של ההורים. כאן זה נכנס לתחום המערכת הזוגית, וזה המקום שלכם, ולא של ההורים. אחרי שהשיקולים נשקלו וההתנגדויות נלקחו בחשבון, אתם מחליטים מה אתם עושים ואיך. אם החלטתם להתחתן, והחלטתם שאתם מתאימים ושהמערכת הזוגית הזו היא המקום שלכם בעולם, כל ההתנגדויות לא יזיזו אתכם מעמדתכם. וכנ"ל לכל החלטה. אתם רוצים לגור במקום X, ההורים רוצים שתגורו במקום Y. כדאי להקשיב, לשמוע, להבין את דעתם. בסוף, אתם מחליטים. לא לתת לאנשים חיצוניים להכנס לתוך הקשר.
וזו עבודה, לא רק טכנית, אלא בעיקר נפשית. היכולת לעמוד בפני עצמך, לדעת מה אתה רוצה, לעמוד על שלך, ולא להכנס למריבות אישיות, אלא להשאר במקום של כבוד. טוב, נראה לי שהקדמתי כאן את הזמן קצת. אנחנו מדברים על השלבים שלפני – אז בתרגום למצב הזה: יחסים טובים ואהבה הדדית זה מאד חשוב בין המשפחה לבני הזוג, אבל הדבר החשוב באמת זה הקשר עצמו, וזה צריך להיות בלתי תלוי. את שווה בפני עצמך. את ראויה להערכתם כי את אדם טוב. ובזה את צריכה להיות בטוחה. נכון שיש איזשהו סיכוי שהם לא יראו את זה בהתחלה, אבל גם אם את רוצה שהדברים יהיו מושלמים, השליטה שלך על זה היא מוגבלת. אז את תעשי מה שאת יכולה, תתנהגי בנימוס, בכבוד, וכו', ומצד שני תזכרי שאת לא תלויה במפגש הזה, את לא תלויה בהורי בן זוגך. את תלויה רק בקשר, הדבר בו את צריכה להיות בטוחה זה היחס שלך לאישך לעתיד ויחסו אליך. כל השאר הוא חיצוני לשאלה הזו.
השאלה היא לא אם הם יהיו מאושרים שהוא בחר בך. הם רוצים את אושרו של בנם. אם את הופכת אותו למאושר, זוהי התשובה לשאלה. שוב, להסתכל פנימה ולא החוצה. אתם מאושרים, שלמים, אוהבים. זהו. זה הדבר היחיד שמעניין אותנו פה. יש לקוות שכשההורים יראו שאתם הופכים זה את זה למאושרים, גם הם יהיו מאושרים, אבל זו כבר תוצאת לוואי.
וזה נכון גם לעצמך בתור אדם יחיד. זה חשוב מה הסביבה אומרתחושבתרוצה, חשוב להקשיב ולהבין. אבל הערך העצמי לא נובע מהחברה אלא הוא עצמי ולא תלוי. וזה דבר שצריך לעבוד עליו ולהפנים. לא להתבלבל, ולא לאבד את המיקוד. המיקוד צריך להיות תמיד פנימי, לאמת שלי, ומה שטוב ונכון לי, ולא מה שחושבים או רוצים ממני אחרים.
אני מרגישה שאולי דיברתי הרבה אבל קצת מבולבל, אז אנסה לסכם:
הפחד הוא הגיוני ומובן. צריך באמת לנסות למצוא חן, בגבולות הסביר. אבל מה שבאמת משנה זה הקשר שלכם והבטחון שלכם בו, ולא מה אומרת הסביבהההוריםהחברים.
מקווה שהצלחתי קצת לעזור.
בהצלחה רבה ושיהיה במזל טוב.
אילה