לשם מה נבראתי??

שאלת הגולש

שלום,
קודם כל יישר כוח גדוללל על עבודת הקודש כאן..זו הצלת נפשות ממש!!!!!

ועכשיו לשאלה..
אני לא מבינה למה הקב"ה כופה ומכריח אותי לקיים את התורה,או להיות קיימת בכלל.
לפעמים פשוט אין לי כוח לזה,אני מרגישה פשוט-מובסת.

די,די..אני רוצה קצת שקט מכל זה.לא בא לי יותר להילחם.לא בא לי להתמודד.ואני לא מבינה למה אני חייבת!!!!!הקב"ה בהחלט הסתדר עם התוהו ובוהו..למה הוא היה צריך לברוא בני אדם,שממילא מזיקין מאשר מועילים.ברור שהוא ברא את העולם הזה בשבישלנו.ויכול להיות שזה נשמע ממש חוצפה,אבל לפעמים בא לי להחזיר לו את המתנההנפלאה הזאת-"החיים" שהוא נתן לי.אני סובלת הרבה יותר משאני מרוויחה.וגם הקב"ה סובל מהקיום שלי..

מדברים על אהבת התורה וקיום המצוות,שמחה אמיתית בעקבות הצלחות(שמשום מה כולם מרגישים בזה אחרי התחזקות-ורק אני לא)
כמה שזה נשמע קשה,אני לא מרגישה יהודייה בכלל.בן של מלך צריך להתעלות על עצמו ולשמוח באבא שלו ולאהוב אותו,ואני,במקום לקיים עולם במלכות שד'יי,יורקת לו בפנים!!!

(אני כותבת את כל הדברים בצורה קשה מאוד..אבל זה באמת מה שאני מרגישה.)

זה לא שאני לא מרגישה אהבה אליו,אני אוהבת אותו ומודה לו כל יום מחדש,אבל כל פעם שאני סוף סוף מרגישה שזהו..הגעתי לשיא חדש..התחזקתי,סוף סוף עליתי מדרגה…!
הוא מפיל אותי חזרה למטה ומעמיד אותי בניסיונות שאין סיכוי בכלל שאני אוכל להתגבר עליהם..

זה נשמע מגוחך..אבל למה הוא לא שאל אותי אם אני רוצה להיות קיימת בכלל לפני שהוא יצר אותי??[=
תודה רבה על ההקשבה ושוב,יישר כוח גדול!!

תשובה

שלום לך,

יישר כוח על הרצון שלך לברר ולבדוק מה אמיתי ומה נכון. טוב שאת שואלת.
השאלה שלך שאלה שבוודאי מטרידה רבים, ועסקו בה גם חז"ל. מספרת הגמרא: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. ואומרים חז"ל במסכת אבות: "–שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
זוהי נקודה מאוד בסיסית ומשמעותית לידיעה שלנו לפני מי אנו עומדים.
כידוע, עבודת ה´ מתחלקת לשתי רמות, רמת היראה ורמת האהבה. זו בלא זו – אי אפשר. ללא שתיהן, ודאי שאי אפשר לעבוד את ה´ יתברך באמת.

ראי, את מספרת על תחושת האכזבה כאשר את רואה שאצל הסובבים אותך ניתן לחוש בהתחזקות ובהתעלות. ב"ה, ניתן "לסווג" את הקינאה הזו כדבר חיובי – כמו שידוע ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", כך אפשר לומר ש"קנאת קדושה תרבה תשובה". כששואפים להשתוות לדברים הטובים שבאחר- זה מצוין. [אבל, פה יכולה להסתתר מלכודת של היצר הרע !]
כוחו של זה הוא בעיקר בייאוש ובעצבות אותה הוא נוטע בליבנו לאחר שנפלנו, ומשכנע אותנו במיליון דרכים, מדוע אנחנו אבודים, מדוע ה´ לא אוהב אותנו, מדוע [רק אני], בחיים לא אוכל להרגיש עוד את נעימות ומתיקות אורו של ה´ יתברך. הוא אומן בזה, הוא מנוסה בזה (כבר אלפי שנים.)

ומדוע שם הוא בכך את כל כובד משקלו? כי זו הנקודה המכריעה. זו ההכרעה שלנו וזו הבחירה שלנו למי אנו שייכים, [ולכל הפחות למי אנו רוצים להשתייך !] האם נבחר בחיים וביוצר החיים – ונתחרט על מעשינו ונשוב אליו יתברך בתשובה שלימה, או חס וחלילה נשקע בתהומות הייאוש העכור והדביק, באמירה שלנו אין סיכוי, ומדוע שה´ יתברך ירצה לשוב ולקבלני אליו.

לצערנו, אין אנו משתדלים מספיק להדגיש את הצד הטוב שבנו, את האור שנשקף מתוכנו. פעמים רבות אנחנו מלמדים כף זכות על חברינו (ולעיתים אף על שונאינו), אך אנחנו לוקים בהסתכלות בעין טובה על מעשינו שלנו ! אנחנו לא מספיק אוהבים את עצמנו – לפחות כפי שאנחנו אוהבים את חברינו. (ואהבת לך כמו לרעך).

את הרעיון הזה אמר הבעש"ט הקדוש על הפסוקים: "כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה´. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם…"
ישנו איסור להקריב שאור ודבש, אולם בקרבן ראשית (כמו ביכורים) מותר. ידוע שהשאור והחמץ מסמלים את הגאווה, שאסור להקריב אותה לה´. מתי מותר וצריך להשתמש בה? כשאנו בראשית התקרבותנו לה´ יתברך. אז חובה עלינו להסתכל על עצמנו במבט חיובי, במבט מעריך מאוד. אפילו בגאווה – על כך ששוב התגברנו, על כך ששוב לא התייאשנו, על כך שאנו רוצים כל כך להתקרב אל ה´ יתברך, על אף שאנחנו מרגישים כל כך רחוקים ממנו!

ה´ בראנו כדי להיטיב עימנו, כדי שבסוף נגיע לאותה נקודה של הארה והבנה על תמצית הקיום, על סוד העולם. לפעמים, קושי הדרך – העצבות, הנפילות, הבדידות, כל כך מקשים עלינו לראות זאת, אך עלינו להאמין בכל הכוח, זהו סוד האמונה – גם כשלא מבינים, גם כשלא מרגשים – עלינו לאמץ את כל כוח ליבנו כדי לזכור את התכלית, כדי להמשיך במסע.

אני רוצה לסיים בדבריו הנפלאים של רבי נחמן מברסלב: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך – שמראין לו התרחקות. ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס בעבודת השם. ובאמת – כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו. ונידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד. על כן נידמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות"…

ולסיכום-
גם אם נראה שאנו רחוקים וה' לא חפץ בנו חלילה אנחנו צריכים לזכור ולשנן לעצמינו שאנו בני מלכים,וה' אוהב אותנו וחפץ בנו מאד. אנו בניו. וכמו אב שתמיד יאהב את ילדיו גם אם הם בשפל ולא מתנהגים כבנים,כך גם ה' אלינו-אוהב ומחבק גם כשנראה שלא…
יש תקופות כאלו וצריך 'לשפוך את הלב' ולהתפלל לפניו שארגיש קרובה ושאדע מה עלי לעשות בעולם שהוא עצמו ברא.
המון הצלחה וכל טוב,
תגובות או הערות יתקבלו בשמחה בכתובת: Bin725@Gmail.com
אברהם

כח באדר התשסז

קרא עוד..