מה תפקידו ומשמעותו של חלום הכוזרי אצל רבי יהודה הלוי?
שלום לך,
אני חושב שבחלום הכוזרי ריה"ל מתכוון להעביר מסר חשוב שמלווה את הספר לארכו, ומבטא נקודה יסודית בהשקפת עולמה של היהדות.
בפתיחת הספר מסופר על מלך כוזר שהאמין בהשגחה עליונה וקיים בקפדנות את מצוותיה של דת הכוזרים. למלך זה היה חלום שחזר ונשנה פעמים רבות על מלאך שהתגלה אליו ואמר לו "כונתך רצויה בעיני האלוה, אך מעשך אינו רצוי". מסר זה שהועבר מהמלאך אינו סתמי ולא מכוון רק כנגד מלך הכוזרים. ריה"ל רצה ללמד אותנו לדורות עניין חשוב שהבנתו והפנמתו הכרחית לכל מהותנו בעבודת ה´. מהו המסר? אין אפשרות לעבוד את אלוקים מלבד הדרך המוגדרת לנו ממנו יתברך. אדם יכול לחשוב שהעיקר הכוונה, הכי חשובה היא האמונה שבלב, מדוע צריך להתפס לפרטים קטנוניים של דקדוקי מצוות? זה רק מקטין את העוצמה של הקישור לה´! אומר ריה"ל באופן ברור וחד משמעי – לא נכון. הכונה יכולה להיות רצויה, אך כל עוד המעשה אינו רצוי, כל עוד אדם לא מקיים את המצוות באופן מלא, אין הוא זוכה לדבקות בריבונו של עולם.
כפי שכתבתי, יסוד זה חוזר על עצמו במהלך הספר כמה פעמים. אחת הפעמים היא במשל המפורסם על הסכל שנכנס לחדר התרופות. הרופא לא היה בעיר, היו הרבה חולים, לא היה מי שיטפל בהם. מתוך דאגה לציבור נכנס למרפאה אדם שלא מבין כלום ברפואה ואין לו מושג מה ההבדל בין אקמול לאינפוזיה, והתחיל לחלק תרופות לפי ראות עיניו. כמובן שהתוצאות היו הרות אסון והורע מצבם של החולים עד כדי מיתת חלקם. אותו אדם לא ידע מימינו ומשמאלו, וגם אם במקרה יצא לו לכוון לתרופה האמיתית, טעה במינון הנכון והזיק להרבה מאוד אנשים.
מי שלא למד רפואה – לא יכול לרפא, מי שלא למד תורה ולא קיבל הדרכה מהחכמים – לא יכול לעבוד את ה´.
בדורות האחרונים אנו עדים לתופעה של אנשים, בעיקר נוער, החושבים שהם יכולים להתחבר את ה´ בדרכם האישית. במקום להתפלל במניין "יבש" עם נוסח קבוע של תפילה שגרתית החוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום, הם מעדיפים לטפס על גבעה עם גיטרה, לרקוד ולשיר אל ה´ כמה הם אוהבים אותו. תחושתם עילאית, הרגשתם נפלאה והם בטוחים שהצליחו לבקוע רקיעים בתחושות העוצמתיות שזכו להגיע אליהן. אין זו אלא עבודת עצמם בלבד. אין כאן שום דביקות בה´. להבדיל, לתחושות מסחררות דומות ניתן להגיע ע"י ריקודים בדיסקוטק בשכרון חושים של מוזיקה מלהיבה ואורות מרצדים מול העיניים. הרגש משתולל ונמצא במקום אחר. האם הרגש הוא התחום הבלעדי אותו יש לפתח כשבאים להדבק בשכינה? חז"ל הורו לנו אחרת. הרגש חשוב, אך לא מוביל את הדרך.
הרמח"ל ב"מסילת ישרים" מביא משל על "גן המבוכה". זהו מבוך ענק העשוי משיחים גבוהים הנעשה בחצר המלכים ומיועד לשעשוע. המטרה של ההולך במבוך היא להגיע לאכסדרה הנמצאת במרכז המבוך. ישנו אדם הנמצא על האכסדרה והוא רואה ממנה את כל המבוך מלמעלה, כך שיש לו את האפשרות להדריך את ההולכים בו במסלול הנכון. אם ילך במבוך אדם שיבחר להתעלם מהאדם על האכסדרה ויאמר שנראה לו יותר מתאים לפנות ימינה בניגוד להדרכתו לפנות שמאלה, הסיכוי שיגיע לסוף המבוך הוא נמוך ביותר ואף בלתי אפשרי.
מסביר הרמח"ל את הנמשל: אותו אדם הנמצא על האכסדרה הם בעצם חכמינו ורבותינו שהדריכונו בדרך הנכונה להגיע לאכסדרה – היינו לדרך האמת ולדביקות ביוצרנו יתברך. אם אדם יבחר ללכת בדרך אחרת ש"יותר נראית לו", שהוא "מתחבר אליה יותר", אין לו סיכוי להגיע למטרה הרצויה. דוקא ע"י המצוות המעשיות, דוקא ע"י נוסח קבוע של תפילה, דוקא ע"י חוקים מוגדרים ניתן להגשים את היעוד שבעבורו נשמתנו ירדה לעולם.
המשנה במסכת ברכות (דף י"ג עמ´ א´) שואלת: מדוע הפרשיה הראשונה בקריאת שמע היא "שמע ישראל" ורק לאחריה מגיעה פרשית "והיה אם שמוע"? מסבירה המשנה: "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות". אמנם קבלת מלכות שמים (שהיא האמונה) קודמת לקיום המצוות, אך אין היא מספיקה, "ואחר כך מקבל עליו עול מצוות".
בפרשת "כי תשא" מתואר המעמד העצום ביותר שבני ישראל ראו מימיהם – מעמד הר סיני. עם ישראל רואים את הקולות, אש ועשן מכסים את ההר, שמיעת קול אלוקים חיים בעוצמות אדירות. מעמד הר סיני לכאורה הסתיים, אך הפרשה הבאה אחרי "כי תשא" היא פרשת "משפטים". בפרשה זו יש דקדוקי הלכות פרטיות, התעסקות בדיני נזיקין, הלכות עבדים, עניינים הנראים לא שייכים למעמד הנשגב שתואר כמה פסוקים קודם לכן. אך אין ניתוק, הכל מקושר, ענייני אמונה נשגבים ופרטי הלכות ודקדוקיהן. הכל נובע מאותו מקור, הכל נצרך לעבודת ה´. לפני מצוה שאנו מקיימים אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו", מכיון שיש קדושה במצוה המשפיעה עלינו ומקדשת אותנו. אין להסתפק רק באמונה, נתקדש גם במעשים.
ישנו רעיון נוסף שבא לידי ביטוי בחלום הכוזרי, והוא מהות החלום. החלום משקף את המקום בו נמצא האדם, ואין מראים לו לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו. ישנו חוש הנמצא בכל אדם והוא חוש האמונה. המלאך שמגיע בתדירות למלך ואומר לו שיש אלוה שאליו צריך לפנות הוא מלאך שקיים בנפש כל אדם. אדם חי הוא אדם מאמין, האמונה היא שורש הקישור שלנו לריבונו של עולם ובלי האמונה אין חיים.הכל שאלה של חשיפת האמונה כלפי חוץ בהכרה שכלית והרגשת הלב. כל ילד מאמין באלוקים. להוציא מילד את האמונה התמימה שלו היא משימה לא פשוטה בכלל. דרך אותה נקודה פנימית של אמונה, דרך אותו ניצוץ, האדם יכול להגיע לגבהים עצומים של אמונה אם רק לא יתכחש לה ויעמיק בבירורה.
יש עוד הרבה להוסיף, ואם תרצה אשמח לעשות זאת.
יישר כח על השאלה החשובה!
כל טוב,
איתי.
itaituch@gmail.com