לפני מספר ימים אני וחברה שלי התווכחנו על נושא מסוים – 'אושר' מילה גדולה שאף אחד לא בדיוק יודע מה המשמעות שלה.. אני מאמינה שיש רגעי אושר אבל לא רצף מסוים של אושר בחיים. חברת שלי לא הסכימה איתי ואמרה שהבעיה כאן היא שאני פסימית מידי. האם היא צודקת? אם יש אושר, איך זה הגיוני שכאשר אני אפנה אל אנשים ואשאל אותם 'האם הם מאושרים?' הם יענו לי תשובה שלילית ?
תודה מראש על התשובה וכל הכבוד על עבודת הקודש שאתם עושים!!
שלום וסליחה על העיכוב בתשובה!
לדעתי למילה אושר יש שני מובנים, האחד אובייקטיבי והשני סובייקטיבי. אנסה לבאר את דברי:
הרמח"ל ב"דרך ה' " (חלק א' פרק שני) מסביר שהקב"ה הוא תכלית השלימות שכל מגמתו היא להיטיב לברואיו. כיון שכך, אין הקב"ה מסתפק בהשפעת טוב חלקי אלא בטוב מוחלט, טוב אלוקי אינסופי. המציאות כולה מתחדשת מטובו בכל יום תמיד, הקב"ה כל רגע מוסיף עוד אור אלוקי שיורד ומופיע בעולם. כלומר בעיניים אלוקיות, רוחניות יותר מעינינו הגשמיות, העולם כולו מלא באושר גדול שמוסיף והולך כל יום, כל שעה, כל רגע. זהו המובן האובייקטיבי.
במובן הסובייקטיבי, השאלה היא כמה אנו קולטים את האור הגדול הזה. אנו נפגשים מידי יום עם מחיצות ומסכים המונעים לכאורה את המעבר של האור הגדול האלוקי מלהופיע בעולם. אנו נתקלים ברוע, ברשעות, בסבל, בפיגועים, במחלות, באכזריות ובאנשים קשי יום, וכל אלו מונעים מאיתנו לומר בפה מלא: "אני מאושר!". נכון שיש לנו רגעים קטנים של אושר, אך קשה לנו להביט על המציאות הכוללת כאושר ארוך ומתמשך.
לכן גם את וגם חברתך צודקות. חברתך צודקת במובן האידאלי, כמו שהמציאות צריכה להיות, ואת צודקת במובן הפרקטי, במידה שבה אנשים חשים בשגרת חייהם.
אך אין זה מספיק. התפקיד שלנו הוא לאחד בין האידיאל לבין חיי המעשה, לאחד בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית. חז"ל ביטאו זאת באמירות פשוטות אך עמוקות מאוד: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות דף נד ע"א), "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה, שם דף ס ע"ב). מסביר הרב קוק (ב"עין איה" שם) שאדם צריך להתעלות למעלה מהסתכלות פרטית על עצמו ולהתחיל להביט על הכלל. על אדם מוטלת המשימה לחיות באמונה שהקב"ה מנהל את העולם ע"פ מידת טובו ורחמנותו הרבה, כך שכל גורם וכל מסובב מניעים את התקדמותה של הופעת הטוב. על כן גם אם האדם חש סבל מסויים, יֵדע שאותו סבל, באופן שאיננו מובן לנו, גורם לכך שהעולם כולו מתקדם ומשתכלל ואין שום דרך אחרת שיכולה לקדם תהליך זה. נכון שאותו אדם חש צער, אך זה באופן פרטי. הכלל כולו יזכה להנות מאותו סבל בעתיד הקרוב או הרחוק, ועל כך צריך האדם להיות שמח ולברך על הרעה באותה שמחה שמברך על הטובה. אמנם נוסח הברכה שונה, שעל השמחה מברך "הטוב והמטיב", ועל הרעה מברך "דיין האמת" (ברכות שם), וזאת משום שאין להתעלם מהרגש הטבעי שנמצאים במצב של רעה, אך השמחה צריכה להיות באותה דרגה ממש.
במובן הזה, אנו נדרשים להביט על המציאות כולה כמציאות שלמה של אושר עליון, וגם במצבים שקשה לחוש את האושר עלינו להאמין שכל הפרטים נובעים מכלל אחד גדול של טוב אלוקי. אין זו עבודה קלה. הרב קוק קורא לאותם אנשים שהצליחו להגיע למעלה זו – "הצדיקים הבהירים" (אורות התשובה ט"ז, י"ב), שהם יותר צדיקים מצדיקים "רגילים". הם רואים באמת שההנהגה של הקב"ה את העולם נעשית אך ורק בטוב מוחלט.
שנזכה להגיע למדרגה גבוהה זו בה נראה את האושר בעינינו!
איתי.
