מה האידאל- צבא, ישיבה, שילוב, עבודה?

שלום!
השאלה שאת שואלת היא שאלה יסודית וחשובה, ואכן מה שכתבת הוא הנכון. על רוב רובם של האנשים מוטלת החובה להתגייס לצבא (ישנו רק מיעוט קטן ביותר של יחידי סגולה בעלי כשרונות שאינם מדירים עיניהם מהספר וכל דקה שלהם מנוצלת ללימוד תורה, שייתכן שיהיו פטורים מחובת הגיוס, כי האינטרס העליון של עם ישראל הוא שהם יישבו ורק ילמדו לטובת כולם ולא יתגייסו).
ישנם הטוענים שכל מי שלומד תורה פטור מצבא, שכן העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן שמדובר בלימוד תורה השקול כנגד כל המצוות.
טענה זו אינה נכונה בין אם נאמר שהחובה להתגייס היא מצד ההכנה למלחמת מצוה שאולי תבוא, ובין אם נאמר שהתגייסות לצבא עכשיו היא מצוה בפני עצמה. אם נאמר שהחובה להתגייס היא מפני שצריך שיהיו בעם ישראל חיילים שיוכלו להגן על המולדת במקרה של מלחמה עתידית ולכן יש להכשיר את החיילים כבר עכשיו, הרי שעל כל אחד ואחד מוטלת החובה להתגייס כדי להיות מוכן למלחמת המצוה. למלחמת מצוה יוצאים כולם, גם תלמידי חכמים. אף אחד לא פטור. האם תלמידי חכמים שלא הוכשרו לכך יוכלו לצאת להלחם במלחמה? ודאי שלא. לכן חייבים להיות מוכנים עכשיו. ואם נשאל: לפי גישה זו, שהגיוס הוא רק "הכשר מצוה" ולא המצוה בעצמה, איך ניתן לבטל תורה בשביל הכשר מצוה?! הרי לימוד תורה זו מצוה גמורה! נענה בשאלה: האם לא נבנה סוכה מכיוון שהבנייה הינה רק הכשר מצוה ולא המצוה בעצמה? אם כן, כיצד נשב בסוכה בחג הסוכות, אם אף פעם לא בנינו סוכה מכיוון שבנייתה כרוכה בביטול תורה?! הרי שגם הכשר מצוה מאפשר ומחייב ביטול תורה.
אך התשובה היותר עקרונית היא שהגיוס אינו הכשר מצוה בלבד, אלא מצוה בפני עצמו. אנו לא רק מכינים עצמנו למלחמה עתידית, אלא מגנים בכל רגע ורגע על שלמות הארץ והעם. האם אנו יכולים להעלות על הדעת יום אחד ללא צבא?! הרי החיילים מגנים בחרוף נפש בכל רגע נתון על עם ישראל ומוסרים את נפשם לשמור על הביטחון של תושבי המדינה! האין זו מצוה גדולה ביותר? הרי הרמב"ם פוסק שהצלת ישראל מכל צר שבא עליהם היא מלחמת מצוה (הלכות מלכים פרק ה' הלכה א')! ואם נשאל גם כאן: ודאי שזו מצוה, אך האם החובה מוטלת דוקא על לומדי התורה? הרי יש כ"כ הרבה שאינה לומדים, שהם יתגייסו! גם על תשובה זו נענה בשאלה: האם כך היה אצל יהושע בן נון? אצל דוד המלך? אצל משה רבינו? האם כך היה אי פעם בהסטוריה?
הרי יהושע היה התלמיד המובהק ביותר של משה רבינו, והוא בעצמו יצא למלחמות רבות! הגמרא בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב) מספרת שבא המלאך והוכיחו על ביטול תורה כשהיה במחנה. התוכחה לא היתה על כך שבמקום ללמוד תורה הוא נלחם, אלא שבזמן הפנוי מהמלחמה הוא לא לומד!
דוד המלך לא הפסיק ללמוד אפילו רגע אחד ובכל זאת יצא למלחמות רבות. לגבי משה רבינו שלא חשוד בביטול תורה, חז"ל מעבירים ביקורת על כך שלא יצא בעצמו למלחמה עם עמלק אלא שלח אחרים, ולכן כבדו ידיו (עי' ברש"י על שמות פרק י"ז פס' י"ב).
מכל הדוגמאות האלו ועוד רבות הנמצאות לאורך כל התנ"ך ניתן לראות באופן מוחלט שחובת הגיוס למלחמת מצוה אינה חלה רק על מי שלא עוסק בתורה, אלא גם, ובעיקר, על מי שכן עוסק בה.

לגבי תורה ומלאכה, חוץ מהרמב"ם הסובר שאין להתפרנס מלימוד תורה ויש חובה לעסוק בעבודה מסויימת, שאר הפוסקים הכריעו שניתן ללמוד בלי לעבוד. הרמב"ם הוא דעת יחיד בנושא. אך כל המחלוקת בין הרמב"ם לשאר הפוסקים היא לגבי אותו מיעוט שמסוגל לשבת בישיבה כל היום. מספר מועט של אנשים מסוגל ללמוד כל הזמן תורה. על שאר האנשים מוטלת החובה לעבוד ויחד עם זה לקבוע עיתים לתורה. בגמרא בברכות (דך ל"ה ע"ב) ישנה מחלוקת ידועה בין ר' ישמעאל לרשב"י, האם יש לשלב בין תורה למלאכה או שמא יש לעסוק אך ורק בתורה. הגמרא מסכמת שרבים עשו כר' ישמעאל (הסובר שיש גם לעבוד) ועלתה בידם, כרשב"י (הסובר שאין לעבוד) ולא עלתה בידם. כלומר, רוב האנשים פשוט לא הצליחו להחזיק מעמד בלא עבודה. מיעוט קטן יכול ללמוד בלי לעבוד. לגבי שאר האנשים, הם צריכים לשלב. "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (מסכת אבות). הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה תמיד אומר שאדם לא יכול להשאר ללמוד כל החיים בישיבה, אלא חייב להוציא את תורתו החוצה. התורה אינה רכוש פרטי, אלא נועדה לשימוש הכלל. אפשר לעשות זאת בהוראה, רבנות, דיינות ואפילו בסנדלרות ובתחום ההי-טק. העיקר להפיץ את מעיינות התורה החוצה.
כל טוב!
איתי, חברים מקשיבים