מה הסיפור של האיסורים בשבת, אנחנו בעונש?

שלום וברכה!
שאלת שאלה נהדרת.
מתאימה מאוד לנשמה של ארץ ישראל, שיודעת שלא יכול להיות שההלכה היא דבר זר ומנוכר, לא יכול להיות שדבר ה' יפגע בשמחה.
לפני שאתייחס לפרטים שכתבת, אני רוצה לכתוב באופן כללי. בשביל זה אכתוב משל יפה ששמעתי בדיוק אתמול מהרב יצחק זאגא, אבל אני מקדים מראש שהוא גם סייג אותו סייג חשוב מאוד מאוד, כמו שאכתוב.

[מדיטציה]. היום כולם מדברים על זה.
נתאר לעצמנו חוג מדיטציה. קודם כל צריכים להרגיע את הגוף, להרפות את כל האיברים, אחר כך צריכים שקט מוחלט – אסור לדבר. צריכים להגיע לריכוז רוחני, צריכים לנקות את הראש, לא לחשוב על בעיות פרנסה ועל דברים מעצבנים.
"מה זה צריך להיות?" נשמעת קריאה נזעמת של אחד המשתתפים "למה אסור לדבר? למה אסור ללכת לים? למה שעה שלמה אסור להסתרק? לא רוצה להיות פה!" (לשואלת – שלא תביני לא נכון, את ממש לא נשמעת ככה… אני סתם מקצין בשביל לחדד את הדברים).
כמו המדיטציה, השבת היא הזמן שבו מתחברים אל עצמנו. הרי הקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות לחיות, לחיות בחיבור מלא עם העולם הזה, ואת זה אנחנו עושים כל השבוע. אבל השבת – היא הזמן להתחבר עם הנשמה.
וכדי להבהיר את העניין הזה, הייתי רוצה לשאול עוד שאלה.

[אז מה, השבת היא עוד סוג של מדיטציה? אם ככה, לא עדיף מדיטציה וזהו?]
באמת התלבטתי קצת אם להשתמש במשל של המדיטציה, כי הוא [משל כל כך חיוור] לעומת השבת.
ראשית, השבת מחברת את האדם לא רק לרוגע נפשי. היא מחברת אותו אל האני הנשמתי העמוק ביותר. המדיטציה יכולה לשמש רק משל לצורך העניין הזה, אבל לא יותר ממשל. כמו שכולנו מבינים שכדי להגיע לרוגע נפשי צריכים להתרענן, לעשות פסק זמן משטף החיים ומחיי המעשה, כך גם כדי להגיע ל"שלווה נשמתית", שלווה של הרמוניה בין כל כוחות האדם, אנחנו צריכים להתחבר אל הנשמה.
להיזכר:
מי אנו?
מאין באנו?
מה תכליתנו?
ביום שבו "לא עושים מלאכה", אנחנו מתחברים לשורש שהוא עוד לפני המלאכות המעשיות, אל מגמת העולם והבריאה. כמו שה' לפני שברא את העולם קבע לו יעוד, וכל מעשה בראשית אינו אלא אמצעי להגשמת היעוד הזה. מתנה נפלאה קיבלנו מהקב"ה, שלא נשכח את עצמנו ואת יעודנו.
שאנו בנים אהובים לריבונו של עולם, שכל אהבה אנושית אינה אלא צל של האהבה האלוקית כלפינו.
שיש לנו נשמה שעורגת אל בוראה, ומבקשת מאיתנו – אל תשכחו ממני!
שיש לנו תפקיד נשגב, לתקן עולם במלכות שדי – להיות שליחים של ריבונו של עולם להאיר את אורו בעולם הזה, 'להוריד' את כל האידיאלים הגדולים אל כל פרטי הפרטים שבעולם. כי השבת היא המגדלור לכל השבוע, ואת הקדושה שינקנו בה – אנחנו משפיעים בכל ימות החול.
(אגב, כל תורות המזרח הרוחניות מקורן ביהדות, אלא שהן לא המקור, וממילא הן חסרות ומעורבבות בדברים שליליים. שמעתי מחבר טוב ונאמן ששמע ממקור ראשון על ישראלי שהיה בהודו, ושם הוא ראה על שולחנו של הגורו ספר "שפת אמת". הגורו אמר לו – אם אתה מישראל, מה אתה עושה פה? הכל ממכם! טוב, קצת גלשתי יותר מידי).

לכן, אם נשאל – [האם השבת עדיין רלוונטית לדורינו?] התשובה היא – בטח שכן, היא רלוונטית תמיד [ובמיוחד] בדורינו. דוקא בדור ששטוף בכל כך הרבה תרבות מערבית; דור שמלא בפרסומות שמציגות את הקנקן, את החיצוניות, ולא את מה שיש בו; דור שמרוב התקשורת שהוא צורך, מרוב שהוא מקשיב לאחרים, הוא שוכח להקשיב… לעצמו. דור שמחפש כל כך הרבה "כאן ועכשיו", דור שכמה וצמא בתוכו להשלמה פנימית, אבל לא מחפש באפיקים הנכונים.

[טוב, כל זה טוב ויפה – אבל באמת אם נתקלח במים חמים בשבת זה כל כך נורא?] אם נדליק אור בשבת, פעולה שאינה דורשת כמעט מחשבה, זה כל כך נורא?
התשובה היא כמו שכתבנו, שבשבת אנחנו לא עוסקים ברוגע הנפשי בלבד.
מדובר על משהו הרבה יותר עמוק.
השבת מחברת את האדם אל העצמו הכי עמוק,
אל הנקודה האלוקית שבתוכו,
וממילא אל אלוקים. אל אבא שבשמים שאוהב אותו.

היום ידוע שיש באדם רבדים עמוקים, גם בתוך הנפש. היפנוט זה דבר מדהים, אבל הוא רק מוכיח שהאדם מודע ללא יותר מאשר חלק מאוד מאוד חיצוני שבו. כמו שאנחנו מבינים שקיים תת מודע, כך אין לנו בעיה להבין שקיימת בנו נשמה. התפקיד שלנו הוא שהרבדים העמוקים של האישיות יאירו את הרבדים החיצוניים יותר, וכך נתחבר אל מה שאנחנו באמת באמת. לחבר את הנשמה – אל הנפש, אל האישיות הגלויה. ובשביל לעשות את זה, קיבלנו מבורא העולם, בורא האדם, בורא האישיות של כל אחד ובורא הנשמה של כל אחד – הוראות.
הוראות שבהתחלה הן נראות הוראות חיצוניות וטכניות, אבל לאט לאט מרגישים איך כל פרט משתלב במנגינה האישית שלנו. איך שמירת השבת ושמירת המצוות בכלל מרבה בתוכינו שמחה פנימית ואמיתית, לא שמחה שמסתכמת רק בהנאה של "כאן ועכשיו".
מרגישים איך שבת עם עשיית מלאכה – זה פשוט לא שייך. כאשר הדלקנו אור בשבת – יצרנו יצירה של הבערה, וכך שייכנו את עצמנו לעולם המעשה. במעשה אחד עקרנו את עצמנו מכל העולם הפנימי של השבת, ונכנסנו לתוך עולם אחר. עולם שהוא המקום שלנו כל השבוע, אבל שבת – היא הזמן להתרומם, לשאוב כוחות מהנשמה ולהאיר אותם לתוך עולם המעשה.
זו עוד סיבה שהשבת היא "עולם אחר" לגמרי ממדיטציות למיניהן, כי השבת היא חלק מההרמוניה של היהדות, ההרמוניה שדורשת מהאדם לתקן את מידותיו, להאיר פנים לזולת, ההרמוניה שאומרת שאם אדם הגיע ל"רוגע נפשי" אבל האישיות שלו נשארה בכל לכלוכיה ופגמיה, אז לא עשינו כלום.
לכן ברור, שאם נחשוב שאחרי שבת אחת "אנחנו מסודרים", התשובה היא כמו שהיה אומר הר"מ שלי בישיבה התיכונית "שלילי קטלני". מה שבא מהר – גם הולך מהר. אנחנו צריכים לעמול, לתקן את עצמנו, להכשיר את עצמנו להיות כלי קיבול לאור של השבת, ולאט לאט – לטעום מטעמה. חלק מ"הכשרת הכלים" הזאת עוברת דרך לימוד תורה, דרך התחברות עם דבר ה', דרך לימוד איך כל פרטי ההלכה – מתחברים איתי.

אולי מרוב הסברים כמעט שכחתי ממשהו… השבת היא משהו הרבה הרבה יותר אדיר מכל מה שכתבתי כאן, השבת היא בריאה [אלוקית], ואנחנו קטנים מלהבין אותה לכל עומקה. אנחנו שומרים את השבת בין אם נבין, ובין אם לא נבין – אנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים. עול של מלך, שהוא גם אבא אוהב. שהמצוות שהוא נתן לנו הן גם חובות, והן גם הדבר שהכי מתאים לנפש שלנו.

אני רוצה להעיר עוד הערה משלימה ואחרונה לסיום, שלא תמיד כל דבר שאנחנו חושבים שאסור – הוא באמת אסור, וכדאי מאוד לברר את ההלכה כדי שלא נחמיר על עצמנו סתם, בלי שום טעם. כשם שה' רוצה שנשמור שבת, כך הוא רוצה שנעשה מה שמותר, שנשמח בעולם שהוא ברא, והרבה פעמים אסור לעשות משהו בדרך מסויימת, אבל מותר בדרך אחרת. מותר לסדר את השיער עם היד, וכן להתרענן על ידי רחיצת פנים, ידים ורגלים, וכן איברים אחרים שאינם רוב הגוף – אפילו במים חמים (שולחן ערוך סימן שכו סעיף א), וביחס למקלחת במים קרים – לפי השולחן ערוך (שם) מותר, אבל בקהילות אשכנז נהגו לאסור (משנה ברורה שכו, יא, שמירת שבת כהלכתה יד, יא). ובכל מקרה יש להיזהר לא לרחוץ בספוג וכן לא לסחוט את השיער או את המגבת (כל הפרטים הנ"ל לקוחים מהספר מנוחת אהבה, פרק י, סעיפים נא-נב).

שבת שלום, שמחה והרמונית,
יעקב.

yaakov@kipa.co.il

נ.ב: כמה שורות מתוך תשובה אחרת באתר:

וכמה מילים אחרונות על פרטי ההלכה:
הפרטים "הקטנים" הופכים את האידיאלים הגדולים לחלק מהחיים שלנו,
מחברים אותנו אליהם ממש.
הם הופכים את התורה לתורת חיים
הם מחברים אותנו לקב"ה בכל רגע ורגע
וכך הם הופכים את הרגעים החולפים לחיי נצח
הם סודה של היהדות, שלא מסתפקת בעקרונות מופשטים של "דת חסד ורחמים".
הם סודה של היהדות, שבה עובדים את ה' גם כשלא מבינים הכל
וכך מתעלים מעל מגבלות השכל האנושי ומתדבקים באלוקות.