מה זה אלקים? למה הוא ברא אותנו?

בעז"ה

שלום ענבר יקרה!

יישר כח על הרצון להעמיק ולדעת יותר, זה כל כך חשוב לקיים את המצוות ולחיות אמונה מהמקום הפנימי והעמוק ביותר שאנחנו יכולים להגיע אליו! מסופר על הרב נריה שכשהוא היה צעיר הוא למד עם קבוצה של צעירים מבני עקיבא בביתו כל שבת, שיעורים באמונה. יום אחד לאחר כמה חודשים ניגשה אליו אחת התלמידות ואמרה לו שבזמן האחרון מאז שהתחילה ללמוד היא מרגישה שהאמונה שלה נעלמה, אז הרב הסביר לה שלא תדאג כי האמונה זה כמו שיניים, יש שלב שבו שיני החלב נושרות ואז אין שיניים לכמה זמן, אבל זה רק סימן לזה שיבואו שיני בשר חזקות שישארו לכל החיים, ככה שהאמונה שלה לא נעלמה וזו רק הקדמה לאמונה שתבוא בהמשך, היותר מבוררת ועמוקה. (ע"פ הסיפור שכתוב בספר שחר אורו)

את שואלת "מה זה אלוקים?" אז התשובה היא שאנחנו לא יכולים לדעת ולהגדיר מהסיבה הפשוטה שאלוקים הוא אינסופי, בלי גבול, ואנחנו כידוע חיים בעולם שכל כולו גבולות. אפשר לנסות לתת כל מיני תיאורים, כמו – כל יכול, מקור הטוב, בורא עולם וכו´, אבל אמרת שאת מחפשת משהו יותר מעמיק…
פעם שמעתי שיעורים באמונה מהרב עוזי ביננפלד שממש שינו לי את ההסתכלות על היחס שצריך להיות לנו לה´ יתברך. הדברים קצת מורכבים, לכן אני אנסה ככל יכולתי להסביר ואם דברים לא יובנו, אשמח לנסות להסביר ביתר בהירות.

אז ככה, כדי לדעת מה זה אלוקים, צריך להסתכל על הדבר הוודאי והקיים ביותר מבחינתי – וזה אני, עצם קיומי בעולם. לא לבסס את האמונה על דברים חיצוניים לי, אלא להסתכל על עצמי, על מחשבות שלי, על הכוחות שלי, ולנסות לחשוב – מה המקור לכוחות האלה. לדוגמא – אדם שיש לו חוכמה – מאיפה יש לי את החוכמה? אני בראתי אותה? ודאי שלא. העובדה שיש לי חוכמה זה לא אומר שאני יצרתי אותה, אלא התיאור היותר מדוייק של המצב הוא שיש מקום עליון ופנימי יותר שבו יש חוכמה, ואני מופיעה את החוכמה הזאת, כלומר דרכי החוכמה הזאת מופיעה ומתגלית במציאות.
ככה בכל דבר, צריך לעשות "סוויץ´" עם העיניים ולנסות ללכת "אחורה", פנימה ולעומק עם כל דבר שיש לי – מחשבות, רצונות, כשרונות, תכונות וכו´. העובדה שיש בי את הדברים האלו, אם ננסה להגיע אל השורש שלהם, מראה שיש איזה שהוא משהו שממנו הם יוצאים, והמשהו הזה נקרא אלוקים.
יוצא אם כך שכל מה שיש לי, כל ה"אני" שלי, בעצם שייך לה´ יתברך. אני בעצם הופעה שלו, גילוי שלו בעולם הזה, שליחה שלו. כל פעולה שאני עושה היא ממנו, בשליחותו ובשמו.
היחס שצריך להיות לה´ צריך להיות יחס של שייכות. אנחנו רגילים להסתכל על ה´ ביחס הפוך – מה [הוא] יתברך בשבילי, אבל זו לא הסתכלות נכונה, כי הדבר היחידי שאני יודעת בוודאות בעולם זה [אני], ומתוך כך, מתוך הסתכלות מעמיקה והיכנסות פנימה לתוכי אני מגיעה אליו יתברך. לכן אני לא יכולה ליחס אותו יתברך אלי – כי אני לא יודעת מה הוא, אני רק יודעת שאני שייכת לו.

יש את המשפט "אני חי משמע אני קיים". אני קיים, אני נוכח, אין על כך עוררין, אף אחד לא יוכל לשכנע אותי שבעצם אני מת. אם ניכנס לעומק של זה, מה זה אומר אני קיים? "אני" כולל בתוכו את הרצונות, היכולות וכו´. אם ניכנס עוד לעומק נבין שלא יכול להיות שאני המקור לכל אלו, אלא אני רק [הופעה] שלהם, גילוי שלהם, והמקור שלהם הוא משהו הרבה יותר עליון, הרבה יותר רחב – עילת העילות וסיבת כל הסיבות – אלוקים. כשמגיעים להכרה שאמרנו, שאלוקים הוא "מי שהאני ממנו", מגיעים בעצם לוודאות של אלוקים. כלומר, אני קיים משמע אלוקים קיים כביכול. זו מעין משוואה.
אנחנו מגיעים למצב שכמו שאף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאני לא קיים, ככה לא יוכלו לשכנע אותי שאין אלוקים חלילה.

ריה"ל (רבי יהודה הלוי) בספרו "הכוזרי" (אגב, אם את רוצה להעמיק באמונה זה ספר מצויין להתחיל איתו, ואת יכולה ללמוד אותו עם כל מיני פירושים, לדוגמא הפירוש של הרב שלמה אבינר) מסביר מה צריך להיות הבסיס לאמונה. מלך כוזר שואל את החבר (אלו שתי הדמויות בספר כאשר "החבר" הוא היהודי) במי הוא מאמין? עונה לו החבר שהוא מאמין במי שהוציא אותנו ממצרים, והוליך אותנו במדבר וכו´. שואל מלך כוזר למה הוא לא אומר שהוא מאמין במי שברא את העולם? עונה החבר שנכון שאלוקים ברא את העולם, אבל אין לזה שום קשר אישי, פרטי שנוגע אלי, ולכן זה דבר שניתן לויכוח. אבל העובדה שה´ הוציא אותנו ממצרים – זה משהו שה´ עשה [לי] – הוא הוציא אותי ממצרים! (חשוב לציין שהוא מדבר על כך שדבר שעובר במסורת זה מבחינתו כאילו זה קרה לו בעצמו). אני יודע את זה, מרגיש את זה, נוכח לכך – אי אפשר לשכנע אותי אחרת! ואחרי שהתחושה שאלוקים קיים כל כך נוכחת אצלי, ודאי שהוא גם בורא עולם וכו´.
אותו דבר מה שכתבתי מקודם – מתוך הקשר האישי, מתוך ההסתכלות פנימה אפשר להגיע לאמונה הכי איתנה באלוקים, בשונה מההסתכלות בדברים החיצוניים לי שהם לא ודאים לי.

הכל בעולם הזה הוא "ממך אליך" – כל הכוחות שיש בעולם זה ממך, מה´ יתברך, והמטרה שלי בעולם הוא להיות שליחה, לקדש שם שמים ולהחזיר את הכל חזרה אליך.
הקב"ה נותן בי כח, הכח הזה נמצא אצלי, אבל כל עוד אני לא מגלה אותו בעולם, כביכול אין אותו. העולם חסר אותו, וברגע שאני מגלה אותו, אני מגדילה את הופעת ה´ בעולם – העולם מתקרב יותר לה´, וזה ה"אליך". הכח יורד לעולם על מנת לחזור לה´. כשהכח נמצא אצלי הוא במעין "תחנת ביניים" בדרך ממך אליך.

לגבי השאלה למה ה´ ברא אותנו, התשובה הראשונה היא שאנחנו לא מבינים. כמו שאנחנו לא יכולים להבין באמת מה זה אלוקים, אנחנו לא יכולים להבין את הפעולות שלו.
ננסה בכל זאת, בקטנותנו, קצת לגשש.
כמו שהזכרת, הרמח"ל אומר "הנה תכלית בבריאה היתה להיטיב מטובו יתברך לברואיו" (דרך ה´ פרק ב). אם נסתכל על העולם הזה בעיניים לא אמוניות, האם אפשר לומר שהעולם הזה, עם כל הסבל וקושי שבו זה טוב? קצת קשה לומר את זה.. היה אפשר לומר – אם ה´ רוצה להיטיב איתנו, שיברא אותנו רק בעולם הבא, ששם ודאי הטוב הוא נגלה. אלא שתתארי לעצמך מצב שבו היינו מגיעים ישירות לעולם הבא, ומקבלים שם את כל השפע של הטוב בלי שהתאמצנו בשבילו, היינו מתביישים. כמו שפתאום יביאו לך מתנה בשווי של עשרות מליוני שקלים בלי שעשית כלום. זאת אחת המטרות שלשמה ה´ ברא את העולם, "עולם המעשה", שבו אנחנו עמלים, מתמודדים עם קשיים, מקיימים מצוות, וכידוע שבעולם הבא מקבלים את השכר לכל העמל בעולם הזה.
לכן ה´ ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו – כדי שנגיע לעולם הבא בלי תחושת בושה. (כמובן שהשכר שאנחנו מקבלים הוא לעין ערוך יותר גדול מאשר המאמץ שאנחנו עושים בעולם הזה, אבל בתחושה שלנו אנחנו מרגישים שפעלנו כדי לקבל את השכר הזה.)

יישר כח על הבירור!
אם משהו מדברי לא הובן, אשמח להסביר שוב.

נגה

Noga1212@gmail.com