שלום שמי אלון אני בן 18 נער דתי לאומי ממוצע .
בזמן האחרון אני יותר ויותר שם לב לכך שהחברה שלנו פשוט דפוקה! שגיל ההתבגרות זה גיל פשוט מפגר.
אני אסביר את עצמי:
אז ככה בגיל הזה מתחילים לפעול כל ההורמונים ופתאום מתחילים לחשוב על אהבה , אז אחרי כמה זמן אני מגלה שיש לי בצוות הדרכה בבני עקיבא איזה 3 זוגות ,ושחבר ממש טוב שלי בדיכאון כי הוא זרק את החברה החילונית שלו כי הוא כבר לא מרגיש את אותו רגש מפגר בשם אהבה . או אפילו אני שאני נדלק על המד"שית שלי ובמשך כמה חודשים עסוק בלחשוב עליה וכל מיני שטיות כאלה עד שאני מדבר איתה ומבין שזה לא נכון עכשיו.
נקודה נוספת:
בגיל המטומטם הזה אנשים מתחילים ויותר לחשוב ויותר להיכנס לדיכאון ואז אני מגלה שההיא אנורקסית, ההוא מרגיש שאין לו חברים והוא אוכל את עצמו בגלל שאין לו עם מי לדבר על הבעיות שלו, השלישי בדיכאון שוב בגלל הרגש המטומם בשם :"אהבה" והם החליטו שכדי לצאת המדיכאון אז הם חותכים ורידים…
עוד נקודה .
אנשים מחליטים פתאום שלהיות דתי זה לא מגניב ,ואז אני מגלה שמתוך קבוצה גדולה של דתיים רק אני שומר נגיעה , או שילד אידיוט מכיתה ט' מחליט לצאת בשאלה כי יש לו כמה שאלות. ושההיא שהיא יוצאת מהאולפנא היא מסתובבת עם מכנסיים ושפתאום השפה אצלנו בצוות הדרכה כבר לא כל כך נקייה.
נקודה אחרונה .
סמים ,אלכוהול ,סיגריות . להסתובב ברחוב ולגלות שהילד מהכיתה שחשבת שהוא דווקא די נורמאלי מעשן סמים ושחצי מהחטיבה העליונה בישיבה מעשנים סיגריות. ושבליל שבת ילדים הולכים להשתכר…
מה לעזזאל אלוהים רוצה שנעשה בגיל הזה ?! למה יש את כל הבעיות האלה בגיל הזה?! ולמה את אף אחד זה לא מעניין?! מה אלוהים חשב שהוא תכננן את הנעורים ככה ?! ועוד שאלה לעצמי : למה חשבתי שאצל הדתיים דברים כאלה לא קורים…
אלון שלום!
קראתי את השאלה שלך כמה פעמים, וחשבתי עליה הרבה. אם נתמצת אותה, השאלה היא מה מטרתה של תקופת ההתבגרות? היא לא קלה לאף אחד! זו תקופה שעל פניה נראית כבזבוז זמן גדול, בלבול עצום, ונוצרים בה רק נזקים!
אז קודם כל, הבהרה: אני לא מתיימר לדעת מה הקב´´ה חושב… אכתוב את מה שנראה לי מנקודת מבטי הקטנה.
נתחיל מזה שכל המבוגרים שאתה מכיר – היו פעם נערים. גם עליהם עברה התקופה הזו, עם כל מה שמתלווה אליה (קצת מצחיק לדמיין את סבא וסבתא נערים בני חמש עשרה, אך בלי ספק כך זה היה! הם גם נולדו פעם…). זאת אומרת שיש גם המשך לתקופה הזו, והיא לא משהו שאמור לסתום את הגולל על החיים כמו שעלה מהתיאור שלך.
אם ננסה להגדיר את גיל ההתבגרות, נקרא לו ´תקופת הרצה´, כלומר תקופה בה מכניסים מערכת מורכבת לשימוש יומיומי. אתה זוכר מה הלך בירושלים בחודשים הראשונים בהם נכנסה הרכבת הקלה לשימוש? איזה בלגאן היה שם! אנשים לא ידעו מתי לשלם, וכמה, והאם אפשר להשתמש בכרטיס מעבר וכו´ וכו´, וקיבלו קנסות על לא עוול בכפם. ואלו שניסו להתלונן לפני הסדרן – קיבלו קנס כפול… המירמור היה כל כך גדול, עד שהנושא הגיע לוועדות הכנסת…
כך נראית תקופת הרצה. וככל שהמערכת שנכנסת לשימוש גדולה יותר – תקופת המעבר אליה תהיה יותר מסובכת.
בגיל ההתבגרות נכנסת מערכת מאוד מאוד מורכבת לפעולה (הרבה יותר מהרכבת הקלה!). המערכת כוללת כוחות נפשיים חדשים, אומץ, היכרות עם הכשרונות שלנו ועם כיווני הנפש שלנו, וכמו שציינת גם שינויים גופניים והורמונליים. בנוסף, מתפתחת גם המודעות העצמית, והמודעות לסביבה (מוכר לך המשפט ´בזמן האחרון אני יותר ויותר שם לב´?). קשה לצפות אפילו מסופרמן להצליח להכניס את הכל לשימוש תקין ביום אחד!
תתבונן בפרטים שהזכרת בשאלה. נדמה לי שכולם נובעים משימוש ראשוני במערכת המשוכללת הזו שקוראים לה הנפש שלנו, או האישיות. במפגש הראשון איתה, קשה להניח שנצליח להשתמש בה כראוי! פתאום יש לנו כח עצום לעשות דברים… פתאום יש לנו בחירה לאן לקחת את החיים שלנו… זה נורא מבלבל ומביך! אז לפעמים חבר´ה מתנסים בדברים מסוימים בשביל לראות ´איך זה´, ולפעמים פשוט משתלטת המבוכה, מתגבר הבילבול, ובא היאוש.
כמובן שהתמונה לא כל כך שחורה. גם בחודשים הראשונים של הרכבת הקלה רבים נעזרו בה והגיעו ליעדם מהר יותר מאשר בקווי אגד הוותיקים. גם בגיל ההתבגרות, יש הרבה דברים יפים ומיוחדים שנובעים דווקא מהחידוש שיש אז, ומהשימוש הראשוני במערכת הזו של הנפש. אני מתכוון למשל לאידיאליזם, להתנדבות, ולהתמסרות למטרות טובות. לצערנו התכונות הללו דועכות קצת ככל שמתרחקים מהגיל הזה, וחבל! (תנצל את ההזדמנות…).
בקיצור, ברגע שאנחנו מבינים מה קורה לנו, אנחנו יכולים לקחת את הגיל הזה למקום חיובי מאוד, וגם להסתכל על הקשיים שיש בו בצורה רכה יותר. במקביל אנחנו צריכים לזכור את הסיכונים שיש בו, כי לא כל התנסות משאירה אחריה את האדם במצב בו היה לפני כן, וכשהוא מגיע למסקנה ש´לא זו הדרך´ – הוא כבר עמוק בפנים, ומתקשה לעזוב אותה. לא צריך להסתובב מלאי פחד, אבל צריך זהירות.
קצת פסיכולוגיה: אריק אריקסון היה פסיכולוג יהודי חשוב באמריקה שנפטר לפני כמה שנים. הוא מפורסם בזכות תאוריית התפתחות מעניינת שהוא ניסח, שמתארת את ההתפתחות הנפשית של האדם מינקות ועד שיבה. הוא חילק את החיים לשמונה שלבים, ולדעתו בכל שלב בחיים עומדת לפנינו ´משימה´ או ´דילמה´ עימה אנו מתמודדים. המשימה של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמית, שאמורה להתאים הן לנפש שלי והן לסביבה. גיבוש הזהות נעשה בין השאר על ידי התנסות בהתנהגויות חדשות, בצורות חיים חדשות, ובחינה האם הן מתאימות לי. ערכתי לך סיכום קצר של השלב הזה, מתוך הויקיפדיה (בערך ´אריק אריקסון´):
השלב החמישי הוא שלב מסכם לארבעת השלבים הקודמים אותם עבר הילד. כעת, עליו לעבד ולגבש את כל המידע שצבר מהשלבים האחרים על-מנת לגבש לעצמו את האישיות הרצויה לו. החברה אשר מכירה בצורך זה של המתבגר ובאנרגיות שהשלב צורך, מאפשרת לו מעין "פסק זמן" בו הוא מורשה להתנסות בתפקידים חברתיים שונים, מהם לבסוף יגבש את אישיותו. אותה אישיות צריכה לתאום לפי אריקסון הן את הפנימיות של המתבגר, הן את התפיסה של החברה אותו, ואת ההתאמה בין שתיהן בצורה מושלמת. בתום המאבק, ההצלחה פירושה גיבוש זהות סופית כשבצידה נרכשת העקביות בזהות העצמית… כישלון מאידך, עלול לגרום לבלבול זהות, לחוסר יכולת לגבש זהות, להתחמקות ממחויבויות ומהשתייכות למסגרות חברתיות. אותם אנשים אשר לא פתרו בצורה נאותה את השלב החמישי הינם אלו אשר נקראים בפי החברה "הילדים הנצחיים", אלו אשר גם בגילאים מבוגרים עדיין מתנהגים בצורה ילדותית וחסרת אחריות. סיבוך נוסף אפשרי הוא בחירה מכוונת בזהות שלילית, כלומר פניה לעבריינות ולצדדים האפלים של החיים. עד כאן הסיכום.
אחד הדברים שאנחנו לומדים בגיל ההתבגרות, זה להתייעץ להיעזר ולשאול. רכשת כבר את הכלי הזה, וזה יביא לך בע´´ה הרבה הרבה ברכה. אל תתבייש! תרגיש בנח לשאול שוב בנושא הזה או בנושאים אחרים, ונשתדל לענות. בשמחה.
כל טוב,
הרבה שמחה,
והמון הצלחה!
אלעזר
(מתבגר לשעבר)