שלום רב לכם..!!!
אני מרגישה בזמן האחרון שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה מעצמי…אני לר יודעת אם אני באמת מאמינה בה' כי תכל'ס אם ישאלו אותי למה אני מאמינה אני לא יודעת מה אני יענה..לא יודעת יש לי אמונה תמימה כזאת וזה לא נראלי מספיק..!!!אני מרגישה שאין לי תשובות לשום דבר ושאני עושה דבריןם כי אני יודעת שזה מה שצריך לעשות…
עוד משו שממש מציק לי בזמן האחרון..אני רוצה כלכך לעבוד עך המידות שלי ואני פשוט לא מצליחה..אני לא טובה בכל כך הרבה דברים אין לי מושג ממה להתחיל…אוווווווווף ווווקשה תעזרו לי אני כבר לגמרי מיואשת..!!!
שלום לך יקרה!
את נמצאת במצב של בירור מחודש וזה מקסים!
ב"ה שזכית שהשאלות האלה יעלו בך וכל הכבוד על שאת מנסה לברר ורוצה להתקדם!
את בדרך הנכונה!
את נשמעת לי מאד נסערת אז בואי נעשה קצת סדר בדברים…
את מדברת פה על שני דברים שמציקים לך:
דבר ראשון- עולות לך שאלות שאת לא יודעת לענות עליהן, את לא יודעת כבר מה את רוצה, לאן את שואפת… בעצם כל העולם הבטוח שהיה לך עד עכשיו מבחינה אמונית התחיל להתערער…
דבר שני- עבודת המידות. זה קשה ולמרות שאת כ"כ רוצה את מרגישה שזה לא הולך ואז זה מייאש…
אז אני אשתדל בעז"ה לענות "פרה-פרה"…
לא כתבת בת כמה את וזה מאד משמעותי. אני מתארת לעצמי שאת בסביבות גיל תיכון.
התחושה שאת מתארת: שאת לא יודעת מה את רוצה מעצמך, לא יודעת אם את מאמינה באמת, יש לך שאלות אבל תשובות לא כ"כ- כל אלו דברים שמאד אופייניים לתקופת החיים בה את נמצאת.
תקופת הנעורים. (או גיל ההתבגרות כמו שרגילים לכנות אותה…)
זו תקופה מאד יפה, תקופה של פריחה, של התבגרות, של התפתחות בכל תחומי החיים…
זו התקופה בה מתחילים כל הבירורים הפנימיים. הזמן בו את מתחילה לבנות את עצמך, את האישיות הפנימית שלך, את המטרה שלך בחיים…
זו התקופה בה אנחנו מתבגרים ומתחילים להיות מי שאנחנו באמת.
זה נשמע טוב, אז למה יש תחושות כ"כ קשות?
כי ההתבגרות הזו בנויה משלושה שלבים:
השלב הראשון- הוא המצב בו היית עד עכשיו. האמונה הפשוטה, התמימה, הכל ברור… החיים זורמים…
השלב השלישי- הוא השלב בו את כבר מצאת את התשובות לשאלות שהטרידו אותך, את מרגישה בטוחה בדרך שבחרת לעצמך והאישיות שלך פחות או יותר מעוצבת.
והשלב השני- הוא [שלב המעבר]. הוא השלב בו את כבר לא בשלב הראשון אבל עדיין לא בשלב השלישי.
את מרגישה שהקרקע נשמטת לך מתחת הרגליים, כל מה שהיה ברור עד עכשיו כבר לא מובן מאליו, יש הרגשה שאני עושה דברים כי אמרו לי ולא כי אני באמת מאמינה בהם ומסכימה איתם…
הכל מבולבל… שום דבר לא ברור… בדיוק כמו שתיארת: "אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה מעצמי"…
וזה כ"כ מלחיץ…
אז קודם כל אני רוצה להגיד לך- [זה טבעי].
זה מה שקורה לכל מי שמתחיל להתבגר.
(ת´אמת- זה יכול לקרות כל החיים אם נמצאים בתהליך של התקדמות. אבל בגיל הזה זו הפעם הראשונה ולכן זה כ"כ מפחיד…)
זו בעצם הדרך היחידה לגרום לאדם להתקדם.
כי אם יש הרגשה שהכל טוב ו"אני בסדר" ו"האמונה שלי סבירה וזה מספיק לי", האדם לעולם לא [ירצה] להתקדם…
ההרגשה הזו, שכבר לא מספיק לי מה שהייתי עד עכשיו, שאני רוצה להגיע למקום יותר אמיתי ועמוק, להבין מה אני עושה, למצוא את האמונה בתוכי פנימה ולא בגלל מה שאמרו לי- היא ההרגשה שמובילה להתקדמות וב"ה שזכית לה!
נכון. זה קשה. זה מערער את כל העולם הבטוח שהיה לי עד עכשיו.
אבל, עם כל הקושי, זו [התקדמות, התבגרות].
אז מה עושים איתה?
קודם כל נרגעים. נושמים עמוק…
מבינים שזה טבעי ומראה על רצון אמיתי להתקדמות. שמחים עם זה…
ואחרי שנרגעים, אפשר להתחיל לעבוד.
לברר, לשאול שאלות, לא לפחד לעמוד מול שאלות קשות…
כדאי שתמצאי לך איזה דמות שאת סומכת עליה: הורים, מורה, רב, מדריכה שאת מרגישה שיש לה מה לענות ותתחילי "להפציץ" אותם בשאלות… אל תשאירי עם דברים בבטן!
את יכולה לפתוח ספרים שנוגעים לשאלות שיש לך, תשאלי איזה ספר מתאים לאיזה נושא ותתחילי ללמוד, להעמיק…
ועם רצון חזק כמו שלך אני מאמינה שתגיעי רחוק!
דבר שני שכתבת שמציק לך- עבודת המידות.
אז קודם כל חשוב שתדעי: עבודת המידות ועבודת ה´ בכלל, לא נגמרות לעולם.
כמו כל התקדמות רוחנית, תמיד יש לאן לשאוף, עוד מדרגות לעלות, לעשות את הדברים יותר טוב ואמיתי…
זו עובדה שיכולה לייאש…
זה נשמע שזו עבודה סיזיפית, עבודה ללא מטרה, עבודה שאף פעם לא מגיעים לשום מקום…
עד שמגיעים ומצליחים לעבוד על משהו אומרים לך: "לא באמת הגעת! תמשיך הלאה…"
וזו גישה שיוצרת תחושה קשה שיכולה להביא לייאוש מלנסות להתקדם בכלל…
[אבל זו גישה לא אמיתית!!]
אנחנו חיים בעולם הזה שהוא עולם של "עכשיו" ושל הספקים ותוצאות.
מי שלא מראה תוצאות בעבודה- מפטרים אותו, ילד שלא מצליח במבחן ומקבל ציון גרוע- ישר מסתכלים עליו בצורה שלילית… וככה זה בכל תחום…
אז מה קורה לנו?
אנחנו חושבים שהכללים של התקדמות בעוה"ז פועלים גם בהתקדמות רוחנית.
כלומר, אם אני רוצה להתקדם מבחינה רוחנית צריך להיות לי [הספק] מסוים- של מידות, של מצוות, של ספרים שקראתי…
זה נכון ולא נכון…
נכון בגלל שעבודת ה´ שדורשת לימוד ועבודת המידות הם תחומים שכן יכולים להימדד בצורה של "כמה הספקתי". למשל: כמה פעמים לא התעצבנתי למרות שזה היה ממש מכעיס, כמה הספקתי ללמוד לקראת איזה חג ולהכין את עצמי אליו, כמה כסף נתתי לצדקה וכו´…
[אבל-
זה לא הכל!!!!!!]
נולדנו לעולם הזה בשביל לעבוד ולהתקדם ו[לא] בשביל להגיע למקום ספציפי מסוים!
העניין הוא לא להפסיק להתקדם, לא לעמוד במקום…
הקב"ה מעריך כל רצון הכי קטן שלנו להתקרב אליו,כל שאיפה, כל מחשבה טובה גם אם היא בסוף לא באה לידי ביצוע… כי העיקר זה לעבוד… למרות שהרבה פעמים אין תוצאות בשטח…
אם אדם רוצה לדעת אם הוא אדם עובד ה´ או לא, אסור לו להסתכל רק על המעשים והתוצאות בשטח!
למה? כי אז הוא יתייאש…
וזה מה שאני מרגישה שקרה לך…
אבל זו טעות!
אין לנו סיכוי להספיק הכל… העולם מלא בדברים שאפשר לעשות ואפשר להתקדם ואפשר לקיים עוד… אין גבול לשאיפות הרוחניות, תמיד אפשר להגיע יותר למעלה, יותר להתקרב לה´…
אז מה את צריכה לעשות?
כמו שכתבתי בקשר לבלבולים. קודם כל- להירגע.
להבין שאת טובה ועובדת את ה´ בעצם הרצון שלך להתקדם, בעצם השאיפות שלך…
להנמיך קצת את השאיפות, להבין שגם אם תרצי מאד מאד, את לא תצליחי להגיע להכל… זה הרבה מדי!
ושוב, אחרי ששינינו את הגישה אפשר להתחיל לעבוד…
תיקחי על עצמך מידה אחת שחשוב לך לעבוד עליה. מידה [אחת].
תלמדי עליה, תקראי ספרים (מסילת ישרים ו"אורחות צדיקים" הם ספרים מצוינים לעבודה על המידות.)
תשאלי, תבררי מה העומק של המידה ומה נכון לעשות.
ואז תתחילי לשנות את ההתנהגות לאט לאט.
שוב, תזכרי להתרכז רק במידה אחת, לא יותר- זה רק יפריע לך לעבוד עליה. את כל השאר תשאירי בצד בינתיים.
הדרגתיות היא הדרך להתקדמות אמיתית אז אל תנסי לקפוץ מדרגות.
בצורה כזו, שתעבדי כל פעם על מידה אחת ותעמיקי בה, בעז"ה תצליחי!
יקרה, שיהיה הרבה הצלחה!
תירגעי, תאמיני בעצמך ומתוך כך תצאי לבירור העצמי ולעבודת המידות שלך.
תמשיכי לרצות את ההתקדמות. הרצון הוא מה שמניע אותנו. אל תוותרי עליו ואל תתייאשי…
תתפללי לקב"ה שיעזור לך להתקדם, להבין, להאמין בו לעבוד אותו בצורה הנכונה והמתאימה לך…
את יכולה בכיף להמשיך לשאול, להתייעץ ולכתוב לי…
מאמינה בך!
נעה.
noale@shoresh.org.il
