מוסיקה ב 3 השבועות

שלום וברכה!

במסכת תענית, מספרת לנו הגמרא על מספר אירועים עצובים וקשים אשר קרו במהלך השנים בתאריכים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב – שלושת השבועות: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר." (כו א, ב).

[כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה א, ג)]

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים ´ימי בין המצרים´, על שם הכתוב: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). משום הצרות הרבות שבאו עלינו בימים אלו, קבעו רבותינו ז"ל את תקופה זו לימי אבל.

[שמיעה וניגון בכלי זמר]

מובא בגמרא: " מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה." (עבודה זרה ג, ב). האם יתכן שנתיר לעצמנו לשמוח בזמן שהקב"ה מתאבל?!

נפסק בשולחן ערוך: "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור… שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם ואסור לשומעם מפני החורבן… אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה." (או"ח סימן תקס א-ה). המקילים מסתמכים על דברי הרמ"א: "ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה " ומסבירים שהאיסור הוא רק לבני מלכים וכו´ (יש שהסבירו את דברי הרמ"א בכך שהם רק דוגמאות והכוונה היא לכל מי שרגיל בשמיעת מוזיקה ולכן, היום שכולם רגילים לשמוע מוזיקה – האיסור הוא על כולם.).

על כן, גם אם מקילים בשאר ימי השנה בשמיעת מוזיקה וכו´ כשם שרבים נוהגים בימנו – לפחות בימי החורבן יש לאסור שמיעה, ניגון ושירה שלהם.

[מי צריך ומי יכול]

מתאבלים, כואבים על חילול שמו של הקב"ה!
בתקוני הזוהר נאמרים דברים חמורים מאוד: "ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה´ – ודאי למתבעא עלבוניה, דכולהו צווחין ככלבא, הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה וכפרה. ואין איש שם על לב לבקש על עלבוניה דמאריה ושמו המחולל בגויים…" אנשים בוכים שקשה להם – אין פרנסה, רוצים: בריאות, סליחה, כפרה וכו´ אבל מי בוכה ומתאבל על גלות השכינה?

בנפש החיים, כתוב: "ואם היינו מכוונים בכל התפילות ובקשות רק על צער השכינה כביכול, בוודאי היינו זוכים להיות נענים על ענין בקשתנו, ולהגאל גאולה שלמה. אבל אשמים אנחנו בעצמנו, שאין אנו משימים על לבנו כלל צער השכינה כביכול, ואין אנו מבקשים רק על צערנו ודאגת פרנסתנו, לכן אנו נושעים רק מעט הנוגע לפרנסתנו… (דרשת מוהר"ח)". אם באמת היינו כואבים את החורבן – כבר הייתה גאולה, מכיוון ואנו מתעסקים רק בצרכינו האישיים – אותם אנו מקבלים, אבל הגאולה ממתינה.

רבי אברהם יהושע העשיל מאפטה היה אומר: לו היה הכוח בידי, הייתי מבטל את כל התעניות חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב. שכן, ביום הכיפורים מי צריך לאכול ובתשעה באב מי יכול לאכול.

אדם שבאמת כואב, מתאבל על חילול השם, חורבן הבית והצרות הבאות על עמנו – לא מסוגל לשמוע מוזיקה, על שמחה אין אפילו מה לדבר.

יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לראות בשמחת ירושלים.

ברכת ה´ עליך,

ירון

Bz.yaron@gmail.com