שלום לכבוד הרב,
רציתי לשאול בקשר ליחס בין התורה לבין המוסר הטבעי.
קראתי מאמר שמסביר כמה המוסר הטבעי משתלב בתורה ולא מתחתיה, ושרב גדול אמר שיראת שמיים אמיתית זה שהתורה מעלה את המוסר הטבעי ולא מבטלת אותו (אם הבנתי נכון..-אני ממש מקווה)
ואז היה דוגמא שאם יש חולה שמותר להאכילו דברים לא כשרים- מה עדיף שיאכל בשר נבלה(שזה איסור דאורייתא) או בשר אדם?
ולפי כמה פירושים שהובאו-התשובה היתה שברור שבשר נבלה, כי זה שלא כתוב בתורה לא לאכול בשר אדם-זה לא אומר שזה מותר..אלא זה כ"כ ברור.
ועוד דוגמא של אדם ששוכב ערום במיטה ופתאום יש שריפה-מה עדיף-שיצא ערום או עם בגד של אישה? והתשובה-בוודאי בגד של אישה.
ואני ממש ממש לא מצליחה להבין-זה לא שהתורה היא הרבה הרבה הרבה מעל המוסר הטבעי??-התורה לא בעצם קובעת מה מוסרי ומה לא???
ועוד שאלה- מה עדיף למשל בכיבוד הורים- לקיים כי כך ה' ציווה, או בתוספת הכרת טובה וכדומה?לפי מה שקראתי עדיף השני, אבל לא הצלחתי להבין-לא עדיף לעשות ר-ק משום שכך ה' אומר??
ממש אשמח לשמוע תשובה.
תודה מראש וכל הכבוד על העבודת קודש שאתם עושים!
בשורות טובות!
בס"ד
שלום לך,
שאלת היחס בין התורה למוסר הטבעי היא שאלה מורכבת, אבל יש כמה דברים בסיסיים שאפשר לומר בצורה פשוטה.
כפי שכתבת (ויישר כח על הצגת העמדה בצורה כל כך יפה), מוסר התורה הינו המוסר העליון ובוודאי שהוא עומד מעל כל מוסר אחר שהוא. עם זאת, התורה כלל אינה פוסלת את המוסר הטבעי. הגמרא (עירובין ק' ע"ב) אומרת שאלמלא ניתנה תורה, היינו לומדים דרך ארץ מבעלי החיים: צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול. משמעות הדבר היא שקיים מוסר בסיסי שהיינו דבקים בו גם אלמלא ניתנה תורה. מוסר זה הינו חלק מטבע האדם.
כתוב בקהלת (ז' כ"ט): "אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" – ה' טבע באדם בעת בריאתו מוסר פנימי בסיסי. מוסר זה כלל אינו פסול ואינו מנוגד לערכי התורה. אדרבה, המהר"ל כותב שכל אדם נברא כך ששבע מצוות בני נח הינן טבעיות בעבורו (כלומר, מתאימות למוסר הטבעי שלו), ויהודי נברא כך שכל תרי"ג המצוות מתאימות לטבע הפנימי שלו. לפיכך, המוסר הטבעי דווקא משתלב יפה עם הצו האלוקי.
אין צורך לדכא את ההרגשה הפנימית אם היא אינה מנוגדת לצו התורני. בפרט, ההרגשה שראוי לכבד הורים גם כהכרת טובה על כך שהם הביאו אותנו לעולם וחינכו אותנו היא בוודאי הרגשה נכונה (סיבה זו גם מובאת בגמרא, בבא מציעא ל"ג ע"א). אמנם נכון שגם אלמלא הכרת הטובה היינו מכבדים את הורינו כי זהו צו הבורא, אבל בוודאי שראוי להרגיש גם את הכרת הטובה שאנחנו חבים להורים.
המוסר הטבעי חשוב מאוד מסיבה נוספת. התורה (וגם דברי חז"ל) אינה מתארת לנו במדויק מה לעשות בכל מצב, ולפעמים היא מסתפקת בהנחיה הכללית של "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו' י"ח). כיצד נדע מה הוא הדבר הטוב בעיני ה'? מדברי הגמרא שהבאנו לעיל ניתן ללמוד שבשאלות בסיסיות ביותר היינו יכולים לסמוך על המוסר הפנימי שלנו אם התורה לא הייתה מדריכה אותנו כיצד לנהוג. בשאלות מורכבות יותר המוסר הטבעי הבסיסי אינו מספיק וכדי לנסות להבין את רצון ה' על האדם לפתח מוסר זה. ככל שאדם מתקדם בעבודת ה', מזכך את מידותיו ולומד תורה, כך המוסר הפנימי שלו מתפתח ויכול לתת לו תשובות לשאלות מסובכות יותר. למדרגה הגבוהה ביותר בדרך זו הגיע אברהם אבינו, עליו נאמר (בראשית רבה ס"א א') שנעשו כליותיו כשני רבנים ולימדו אותו את כל התורה כולה. כלומר, אברהם אבינו הצליח להגיע למדרגה כזאת שכל התורה הפכה לחלק מהמוסר הטבעי שלו והוא קיים את כולה אף על פי שלא נצטווה על כך. אמנם אנחנו מקיימים את המצוות משום שכך ה' ציווה אותנו ולא כחלק מהמוסר הטבעי, אולם אם נזכך את המוסר הפנימי שלנו, הוא יוכל לעזור לנו להבין את רצון ה' במקומות בהם אין הדרכה מפורשת. במובן מסוים, זו משמעות המושג "דעת תורה" – זוהי ההרגשה הפנימית של הרב, המבוססת על כל התורה שלמד ועל הדרגה אליה הגיע בעבודת ה' שלו, שעוזרת לו להבין מהו רצון ה' (כמובן, גם כאן מדובר רק במקומות בהם אין הדרכה הלכתית מפורשת בעניין).
חשוב לשים לב שהמוסר הטבעי עליו מדברים כאן איננו מה שנחשב בקרב האנושות ל"מוסרי" אלא הרגשה פנימית שהאדם "נולד איתה", ושעשויה להזדכך, או חלילה להיעכר, במהלך השנים בהתאם לחינוכו של האדם, החברה בה הוא חי, ועבודת ה' שלו. לעומת זאת, מה שנחשב בקרב האנושות למוסרי הינו אך מוסכמה אנושית ואינו בהכרח מסכים עם התורה אלא שהאנושות מתקדמת ובמהלך הדורות המוסכמות האנושיות מזדככות יותר ויותר. למשל, הערך העצום הניתן היום לחיי אדם, הכרת כל העולם כולו בצורך לסייע לחלשים, וערכים מודרניים נוספים המסכימים למוסר התורני היו בגדר חלום רק לפני עשרות לא רבות של שנים. אמנם יש גם נסיגות, כמו ירידת קרנו של מעמד המשפחה, אבל בסך הכול המוסכמות החברתיות בהחלט מתקדמות, ולעיתים (כמובן כאשר אין הן סותרות את המוסר התורני), בהחלט כדאי לאמץ אותן, כמאמר המדרש (איכה רבה פ"ב) "חכמה בגויים תאמין".
בנוגע להתנגשויות בין חוקי התורה לבין ה"מוסר האנושי" – המוסכמות האנושיות – בחיי המעשה, ברמה העקרונית הגישה ההלכתית היא שלעיתים מצוות דרבנן יכולות להידחות מפני שיקולים אנושיים (המכונים בפי חז"ל "דרכי שלום" או "כבוד הבריות") מפני שכך קבעו חז"ל בעת שתיקנו את תקנותיהם, אך מצוות דאורייתא בשום אופן אינן יכולות להידחות. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סי' ש"ג): "הרואה כלאיים של תורה (=דאורייתא) על חברו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו, ואם היה של דבריהם (=דרבנן) אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שיגיע לביתו". השיקול האנושי כאן הינו הביזיון הכרוך בללכת ערום, ואף על פי כן אם האיסור הוא מדאורייתא מוכרחים לפשוט את הבגד. רק אם האיסור הוא מדרבנן, ההלכה יכולה להעדיף את השיקול של כבוד הבריות ולאפשר לחכות עד שהאדם יגיע הביתה ואז להסיר את הבגד האסור. כמובן, שזהו רק עיקרון כללי ובכל שאלה מעשית יש לשאול פוסק הלכה.
לסיכום, התורה אינה מבטלת את המוסר הטבעי אלא אדרבה לימוד התורה, קיום המצוות ועבודת ה' בכלל מרוממים את המוסר הטבעי. גם בכיוון השני, מוסר טבעי נעלה עשוי לסייע בעבודת ה' בכך שיעזור להרגיש מהו רצון ה' במקומות בהם אין פסק הלכה ברור. עם זאת, כאשר יש התנגשות בין מצוות התורה לבין מה שנראה כמוסר הטבעי, יש להעדיף את מצוות התורה, בוודאי כאשר מדובר במצוות מדאורייתא. במצוות דרבנן ההלכה עשויה לקבוע שמצווה מסוימת נדחית מפני שיקולי מוסכמות אנושיות, אולם לגבי כך יש להיוועץ ברב מוסמך בכל שאלה מעשית.
בברכה,
נתן.
nkeller@math.huji.ac.il
