מוסר מוחלט ומוסר אישי

שלום וברכה.
גם שאלתך השניה מראה על עומק רצונך ועל טוהר ליבך, אך הייתי מחלק אותה לשני חלקים, שלעניות דעתי יש להפריד ביניהם: המוסר וההלכה, והמושג של 'עשה לך רב'.
א. ביחס לשאלה בענין המוסר וההלכה, שאליה כבר התיחסתי בתשובה הקודמת, אוסיף כאן כמה נקודות.
ראשית יש לזכור, וזו נקודה שרבים אינם מודעים אליה, והיא שמי ש'אין לו אלוקים' אין שום סיבה שיהיה לו מוסר קבוע ומוחלט. מדוע כל טענה מוסרית מחייבת אותי אם לא מצד שיש סיבה לבריאת חברי ולבריאתי? אם לא שיש השגחה על מעשי? אנשים שהם חילוניים והם מוסריים, בעצם הם מאמינים במובן בלתי מוגדר. אך אי אפשר להשאר בדבר עלום שכזה, וגם אין שום סיבה בעולם שמוסר שטבוע בליבך, ושאינך יודעת להסביר את בסיסו ההגיוני גם לעצמך, יוכל לשכנע אותי. לכן גם במהלך הדורות הדברים ישתנו.
כך למשל קרה לציונות החילונית, שכיון שלא היה לה בסיס הגיוני עמוק להסביר על ידו את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל ואת זכותו עליה, גרמה לכך שאחרי כמה דורות, כשנשאר רק הבסיס ההגיוני, והרוחות הרגשיות העמוקות (שנבעו משרידי היהדות אצל אותם ציונים) חלפו ואינן, מוצאים אנו שהמשך דרכה של הציונות החילונית הגיע למצב בו ממשיכיהם ההסטוריים של הציונים אינם מאמינים בזכותנו על הארץ עד כדי כך שכדי להשקיט את מצפונם המוסרי על ה'עוון' של גזלת הארץ מידי הערבים (שאין זה משנה לצורך הענין שגם הם הגיעו לכאן בעיקר במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות) היו מוכנים למסור בידיהם כלי רציחה, שעל ידם נרצחו מאות מאחינו, ה' יקום דמם.
כך יקרה גם לכל שיטה מוסרית שאין לה בסיס שכלי הגיוני. ללא אלוקים אין שום בסיס לשום שיטה מוסרית בעולם. אם כן המוסר בנוי על האמונה.
השיטה היהודית המאמינה היא שיטה מאד עמוקה בענין היחס בין אלוקים לעולם, והיא השיטה המוסרית הטובה ביותר הקיימת בכל העולם. המוסר בה הוא מוחלט ונפלא.
על פי היהדות, כפי שציינתי בתשובה הקודמת, אין אני רשאי להתיר לעצמי דבר שהתורה אסרה, לא אני אקבע בכל דבר מה טוב ומה לא, אלא גילוי מאלוקים ילמד אותי כיצד להתנהג. יש כאן אמירה מאד עמוקה גם מבחינה תיאולוגית (=הלוגיקה, השיטה ההגיונית, של הדתות) וגם מבחינה מוסרית. אם תרצי להעמיק בנקודה זו, נשמח לקבל ממך פניה נוספת.
לכן נדרשת 'קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות' אצל היהודי, כבסיס לדרכו בעולם. קבלת עול מצוות משמעותה מחוייבות בלתי מסוייגת להלכה, לפיה לא רק כנגד התאוות שלי אני מחוייב להלחם, ולא לתת להן לגרור אותי לעבירה, אלא שגם כאשר תביעות מוסריות שלי באות לגרום לי לעבור על מצוות ה', עלי לכוף את ראשי מפני ה' ודברו. כנראה המוסר שלי איננו נובע מהבנה מספקת, והמוסר האלוקי העליון הוא טוב יותר מהמוסר שלי. כך מוצאים אנו בדברי חז"ל לגבי שאול המלך: (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב:):
" 'וירב בנחל', אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול (שמואל א' טו) 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז( 'אל תהי צדיק הרבה'.".
אין זה אומר בהכרח שעלי לבטל את המוסר שלי, אך זה אומר שעלי להבין שיש דברים גדולים ממני ומהבנתי, ועלי לפעמים לכוף את ראשי מפניהם. כך עלי לנהוג ביחס לנבואה, למוסר האלוקי ולהלכה.
אחרי 'קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות', שהיא מהלך מאד עמוק בנפש האדם, נוצרת אצל האדם נאמנות בלתי מסוייגת להלכה היהודית. מתוך גישה כזו יש לפנות לדיון בשאלתך השניה. כלומר, אחרי שקיבלנו על עצמנו שאנו רוצים לשמור את ההלכה בכל תחום בכל זמן ובכל מחיר, יש לדון בשאלה, כיצד נדע מה ההלכה דורשת מאיתנו, וכאן אכן תפקידם של הרבנים.
ב. השאלה בענין הרבנים כבר נידונה בעבר ותוכלי למצוא תשובות עליה באתר:http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=18213
http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=121
http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=1933
בכל אופן אני מוצא לנכון להדגיש כאן שתי הדגשות לצורך הענין שלנו: באופן הנורמלי של חיפוש 'רב' הוא אמור להיות חיפוש של דמות שבעיני מייצג את ההבנה ההלכתית הישרה ביותר. ודאי שתכונות היסוד שאנו מחפשים אצל רב הן (פחות או יותר לפי הסדר): א. אמונה גדולה בה' ובתורה. ב. שקידה בתורה ויגיעה בה במשך שנים רבות. ג. נאמנות גמורה להלכה. ד. הגיון (הלכתי ומציאותי) ישר ובריא. כל התכונות האלה נצרכות כדי שאוכל לסמוך בלב שקט, שמה שרב זה אומר לי שמותר לעשות – מותר, ומה שהוא אומר לי שאסור לעשותו, אסור.
אין זה מחייב שיהיה לי בכל דבר רב אחד. יתכן שבענין מסוים אלך לפי רב אחד, ובענינים אחרים לפי רב אחר. כך למשל, יתכן שיהיה יהודי שבהלכות שבת רבו הוא הרב עובדיה יוסף, גם אם בהלכות ארץ ישראל הוא איננו הולך אחרי פסיקותיו, אך נקודת המבחן לשאלה איזה רב אבחר איננה יכולה להיות המוסר האישי הסובייקטיבי שלי בלבד. נקודת המבחן צריכה להיות רק מוסר סובייקטיבי נאמן למוסר האובייטיבי, כלומר מוסר שלי שבא אחרי שקיבלתי על עצמי נאמנות בלתי מסוייגת להלכה, ובכל זאת סברת רב מסוים נראית בעיני יותר גם מהבחינה ההלכתית.
אמנם אלה שיקולים שבדרך כלל מתאימים יותר לתלמידי חכמים, שיכולים לומר שע"פ המשא והמתן ההלכתי סברת רב פלוני נראית יותר או פחות, ולאנשים אחרים דבר זה צריך בדיקה מעמיקה יותר, האם תמיד סברות הרבנים המקילים נראות בעיניו יותר? האם הדבר נובע מתוך הנאמנות להלכה, או שדווקא הרצון לפרוק את העול הכבד של המצוות הוא שמניע אותי לחשוב כך או אחרת? האם הנטייה הנפשית המוסרית שלי (שבאופן כללי היא ודאי טובה) נמצאת בדיוק במקום בו עול מלכות שמים מביא אותה להמצא?
לסיכום: לימוד גדול ועמוק יש ללמוד ביהדות, בחלקיה ההלכתיים ובחלקיה הרוחניים (אמונה, אגדה, מוסר), עד שנצליח לבנות בתוכנו קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות שלמה. אין זה צריך לבא מתוך רמיסת המוסר הפרטי אלא מתוך פקיחת העינים לראות את העולם במבט עמוק יותר, שאיננו רואה בעולם רק דברים אנושיים, אלא גם דברים עליונים ואלוקיים.
מתוך מצב זה ניתן לבחור רב, כשהדבר העיקרי שאני מחפש אצל הרב הוא מי יסביר לי מה אלוקים רוצה שאהיה (שאעשה, שאומר, שאחשוב, שאשאף) באופן האמיתי ביותר.
הוסיפי להעמיק ולחפש את המוסר השלם,
וירבו כמותך בישראל,
מיכאל, חברים מקשיבים.