האם המוסר הוא סובייקטיבי? זאת אומרת- האם אני יכולה לסמוך על "הקול הפנימי" שלי, או שבעצם אין לו שום משמעות אמיתית?
שלום וברכה.
ראשית, אשריך שיש לך 'קול פנימי', וששאלות כאלה, שעומדות ברומו של עולם, הן המטרידות אותך.
המוסר היהודי כידוע הוא אובייקטיבי, כלומר, כולם מחויבים באותן נורמות הלכתיות. לכולם אסור לרצוח ולגנוב, כולם חייבים לתת צדקה, וגם לכולם אסור לספר לשון הרע. ליתר דיוק ניתן לומר שההלכה היא מוסר אובייקטיבי. בכך ענינו לחלק משאלתך, על פי היהדות יש בהחלט מוסר אובייקטיבי.
ההלכה, כידוע, משפיעה על מעשיו של היהודי באופן משמעותי ביותר. החל מהקימה בבוקר ועד השכיבה במיטה בלילה, דרך כל מה שביניהם. אמנם אין זה קובע כל מה שהאדם יעשה. יש דברים שאינם לא 'מותר' ולא 'אסור', כמו למשל השאלה 'האם אלך לשירות לאומי בבית חולים או בבית המשפט?'. שאלות אלה ואחרות תלויות בכמה גורמים, וההכרעה בהן איננה יכולה להיות הלכתית. מבחינה הלכתית התשובה לכל השאלות האלה היא 'מותר כך ומותר כך'.
מבחינת המוסר של היהדות יש דרישות מוסריות מעבר לחיובים ההלכתיים. הדרישות הללו נקראות 'מידת חסידות'. העיקרון הכללי הוא שעל האנשים שראויים למידת חסידות לשאול את עצמנו האם מעשה זה יביא יותר נחת רוח לרבונו של עולם מהאפשרויות האחרות. לדוגמא, לפני שֶבַּת שהגיעה לדרגה שכזו תקבע לעצמה האם תלך לשירות לאומי בבית חולים או לא, עליה לחשוב 'האם תצא לקב"ה נחת רוח מכך יותר מאשר אם אלך לבית המשפט?'.
באופן כללי כל אדם חייב לשמור על ההלכה, ואם הגיע לדרגה המתאימה, עליו לעשות גם דברים שהם 'מידת חסידות'.
השיקולים ההלכתיים הם שיקולים שיש ללמוד אותם כראוי. זהו תחום מלא פרטים ונושאים, וכידוע לומדים אותו שנים רבות. גם החסידות בנויה על היסודות שהתבררו בהלכה. אם כן לכאורה לא נשאר שום מקום ל'קול הפנימי'. אלא שאין זה מדויק.
ישנו תחום רחב מאד שנקרא דרך ארץ. הוא קובע כיצד ידבר האדם לחברו, כיצד להוריו, וכיצד ידבר גם לנהג המונית שלקח אותו לסיבוב על חשבונו ועוד. בתחום זה ישנם ניסוחים והגדרות שהגיעו לספרי ההלכה. יש 'מסכת דרך ארץ', ויש עוד ענינים שפזורים ברחבי ים התלמוד וים ההלכה. אך בתחום זה במיוחד נכון לומר שיש מקום לקול הפנימי. הספרים באו ללמד רק את מי שלא הצליח להבין מעצמו.
בנקודה זו חשוב לציין שהקול הפנימי הוא דבר חשוב ביותר. ביהדות הוא נקרא מוסר כליות. המוסר הזה הוא כח טהרה פנימית שהבורא הטביע בנפשנו. אנו צריכים לחזק את הקול הזה ולהשתמש בו. אמנם קיים החשש שלא את הקול הפנימי הטהור אנחנו שומעים אלא קולות אחרים. אולי בדרך בין הקול הפנימי הטהור לבין השכל שלנו 'עלו על הקו' קולות אחרים. המבחן יהיה תמיד השוואה עם דברים אחרים של היהדות, שלמדנו עליהם משיעורים וגם מלימוד בספרים.
כאשר הקול המוסרי הפנימי איננו סותר שום דרישה הלכתית או מוסרית אחרת, באופן כללי יש ללכת אחריו.
נעתיק כאן לסיום פסקה מדברי הראי"ה קוק (ספר אורות התורה פרק י"א, ב', אם תוכלי עייני שם וגם בפרק ה' סעיף ד'):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי".
סיכום:
א. ההלכה היא מוסר אובייקטיבי שמחייב את כל עם ישראל.
ב. איננו יכולים לשמוע לקול הפנימי כאשר הוא עומד בסתירה לדרישות הלכתיות.
ג. גם כשאין סתירה מפורשת בין ההלכה לבין המוסר הפנימי שלי, אין זה אומר שהקול הפנימי צודק. יש לבחון אותו ע"פ תכנים נוספים של היהדות.
ד. כשאין סתירה בין הקול הפנימי לשום תוכן יהדותי אחר, ניתן להניח שזהו הקול הפנימי הטהור, ואז צריך לשמוע לו.
ה. יהודי צריך לחזק את הקול הפנימי הטהור שבתוכו, ע"י עשיית הרבה מעשים טובים ולימוד תורה.
ו. צריך גם לחזק את האמון שלנו בעצמנו ובכך שבאופן מהותי, גם אם עשינו ונעשה טעויות, שאיפותינו ומעשינו בעולם הם בדרך כלל טובים.
ז. בהלכות דרך ארץ צריך כל אדם בריא להגיע להבנה הנכונה מעצמו. מי שצריך ללמוד הלכות דרך ארץ מתוך ספרים, הדבר מהווה סימן לא טוב למצבו הרוחני.
שנזכה לשמוע קול פנימי טהור,
מתוך דבקות בהלכה ובפרטיה,
ועל ידי כך נזכה שגם הקולות שסביבנו יהיו טהורים,
מיכאל, חברים מקשיבים.
