מידת הוותרנות

שלום לך שואלת יקרה. הרבה מהתשובה טמון בעצם הדברים שכתבת.
יש במידת הוותרנות (כמו בכל מידה) שני צדדים:
מצד אחד- "הנעלבים ואינם עולבים" זו דרגה גבוהה מאד. יש במידה זו הידמות למידותיו של הקב"ה, יש בה הרבה מן המשותף לענווה, כמו שכתבת היא גורמת לכך שהיחסים תמיד יהיו טובים, אף פעם לא יהיה ´בלאגן´ וכו´.
מאידך, יש בה 2 צדדים לא טובים. האחד הוא שהיא חיצונית- כלומר שאדם מוותר אך נוטר טינה בפנים. השני הוא שזה עלול לגרום לאדם להנחית את ערך עצמו עד כדי ביטול עצמי בפני כל אדם וויתור על רצונות ורגשות.
אז מה עושים? קודם כל מחפשים את דרך האמצע- מצד אחד לדעת לעמוד על הדברים שחשובים לי, כולל על רגשות ומצד שני לדעת לוותר באותם דברים שאינם חשובים לי.
משתמע מדברים שישנה סתירה בין לעמוד על שלי לבין לא לפגוע באחרים אך אני אומרת לך שאין סתירה ביניהם. יש אתגר גדול ועבודה גדולה לאדם לדעת איך לעשות את זה. איך לדעת לעמוד על שלי מבלי לפגוע באחר. מהי המידה הנכונה ביניהם.
צריך ללמוד להגיד דברים בצורה תקיפה אך לא תוקפנית. לדעת להסב את תשומת הלב של הזולת שהוא לא היה בסדר ולעשות זאת בצורה עדינה ובלי כעס. להבין שמותר לך להיפגע ומותר ליידע את הזולת שהוא פגע בך על מנת שפעם הבאה הוא ידע איך להתנהג. כמה פעמים יש מריבות בין בני אדם רק כי צד אחד לא מודע לכך שהצד השני רגיש בנקודות מסויימות? כולנו בני אדם, כולנו רגישים וכמו שאת יודעת לכבד אחרות ולהיות רגישה כלפיהן כך מן הראוי שהן תדענה לעשות.
אני אומרת שוב, זה לא סותרת ענווה, זה לא סותר וותרנות וסלחנות והבנה.
צריך לעבוד על זה, זה לא קורה בן יום. העבודה היא קודם כל לדעת לזהות בעצמך מתי את נפגעת ומה הרגישויות שלך ואחר כך לדעת להגיד את הדברים בצורה יפה כך שהם יישמעו ויהיו ברורים ומובנים לצד השני.
אני מקווה שעזרתי. כתבתי קצת בכלליות. אם תרצי לשתף עוד בנושא, להרחיב, להיכנס לדוגמאות או להתייעץ בנושא זה או אחר- את מוזמנת בשמחה.
שלך, ברוריה
brurya123@gmail.com