שלום..
כתבתי את זה ברגע של אמת,
מן רגע עם עצמך והאמת שלך ומי אתה באמת..
אשמח אם זה יתפרסם ואולי כל אחד יביט לתוך עצמו מידיי פעם..
אפשר להגיב.
אני..
נדמה והעולם נעצר לרגע..
או לחילופין- נע ללא הפסקה..
ואני- היכן ממוקמת?
בכל רגע משתנה מקומי..
אין דבר להיאחז בו,
רגעים בהם כאילו הקרקע נשמטת מתחתיי,
ורגעים בהם- היציבות החליטה להשתלט עליי..
בורא עולם..
כל-כך הרבה שאלות לי אליך,
כל-כך הרבה דברים לא ברורים,לא פתורים,
והשקט שבפנים..
מאיים לצרוח..
נותנת לחתושה להתפשט בגוף,
לרגשות להתבהר,
להתבלבל..
מאפשרת לזמן להיעצר, או לחלוף על פניי..
מביטה..
ואותו המבט שבוחן, שמנסה להבין, לקרוא בין השורות,
לא מצליח לראות,
ערפל מטשטש את הראות..
והנה הייאוש מתדפק על דלתי ומפתה אותי בקריאות חלושות לבוא אחריו בטענה שיהיה זה קל יותר,
ואני מנסה לגרשו מעליי ולנופף לעברו בחיוך ואומרת שאינני זקוקה לו,
שאסתדר בלעדיו,
ניסיונות שלעיתים מצליחים, ולעיתים נדמים כ-ניסיונות שכנוע עצמי לא מוצלח..
נאבקת..
כל-כך נאבקת..
כפי שמעולם לא נאבקתי..
לא לתת לו להתגבר, לשאוב אותי אליו, וליפול..
אך כאילו ונגמרו הכוחות,
כאילו היו כאן רק לתקופת זמן מוגבלת,
ואפילו..
אפילו הכח לכתוב..
גל של רגשות שמאיים לפרוץ החוצה, לשטוף את הכל, להתערבב עם הדמעות, אך נחסם..
כל-כך הרבה שאלות, אל מול כל-כך מעט תשובות,
ופתאום.. נדמה והתרוקנתי כל-כך מתוכן,
כאילו כל מה שחשבתי לנכון איבד כל משמעות, השקר צף ברוב כיעורו למול עיניי, מצית את הכעס..
האם כעס זה בכלל נכון?
הרי הכל מכוון כך למדתי…
המון אנשים, מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים, או שפשוט לא שמתי לב לנוכחותם הרבה קודם לכן..
והם כאן כל הזמן, בכל מקום, ממלאים את האוויר, את היקום כולו, ואני מרגישה צורך עז לברוח.. לנטוש את הכל, ולמצוא קצת..
שקט..
המפגש הזה, עם האנושות כל-כך מתיש, דורש ממני את כל כוחותיי,
אז אני עוצרת.
מנתקת.
פשוט מנטרלת את הסובב אותי.
מחפשת את הנתיב האפל ביותר אל ליבי,
זה שמשתמשים בו רק שיש אומץ,-
אומץ לברר מי אתה באמת..
מהם רגשותיך האמיתיים,
במה אתה מאמין,
מי אתה מתחת לכל אותן המסכות שבהן אתה מתעטף לחילופין,- תלוי במי אתה פוגש..
מגששת, מסירה את האבק מעל כל אותן ההדחקות שהותרתי מאחור,
