ממש קשה לי עכשיו ללכת צנוע וזה כואב לי

הי.

אני לא רב… אבל אשמח לתת לך כיוון חשיבה.

את אומרת שכרגע קשה לך להתלבש בצורה צנועה ומה שמכאיב לך זה הכאב של ההורים ושל ה´ על הדבר הזה.

אני אתחיל מגיל ההתבגרות שדיברת עליו בשאלתך. לא נשמע לי שאת שברירית אז אני מרשה לעצמי להתקיף על ההתחלה (ולא לחכות להמשך…):

לפעמים אנחנו מצדיקים את המעשים שלנו במשהו חיצוני לנו. עקפתי בתור כי כולם עוקפים, התחפצתי למורה כי היא עצבנה אותי אתמול, לא קמתי לאשה המבוגרת באוטובוס כי היה ממש צפוף וגם ככה היא לא היתה מצליחה להגיע עד לכסא שלי. אבל וואלה, בסופו של יום, כשאנחנו לבד עם הכרית, ברור לנו שזה בלוף אחד מנופח.

מה לגבי גיל ההתבגרות? [הוא] מכריח אותך מה ואיך לחשוב או לפעול?

זה שברגע זה קשה לי זה בסדר. מותר שיהיה לי קשה לקיים מצוות. אף אחד לא הבטיח לי שלשמור מצוות זה דבר קל. אבל כדאי מאוד מאוד לא להאשים את המציאות או פרטים מסויימים בה- בזה שאני בוחרת ככה או אחרת. אם גיל ההתבגרות יכול לקבוע לך מה תעשי- זה מקטין אותך. ברור שזה לא נכון. את היא זו שבחורת כיצד לנהל את החיים שלך.

אז למרות שלא אמרת במפורש שאת מאשימה את גיל ההתבגרות היה לי חשוב להקדים ולומר את זה כדי להעמיד דברים על דיוקם ו[להחזיר לך את הכוח] שאולי לקחת לעצמך.

כבר בסוף כיתה ב´ שמענו מהמורה את המשפט [´בנות, אתן לא מתפללות בשבילי…´] והתחלנו לחשוב על זה שיש משהו בדבריה שהופך אותנו למגוחכות שמדברות כשהיא יוצאת מהכיתה וחוזרות להתפלל כשהיא נכנסת.

ותסכימי איתי שאם הייתי אומרת לך להתלבש צנוע ליד ההורים כדי שלא יכאב להם וכשהם לא רואים אותך ולא כואב להם- לעשות מה בראש, היית צוחקת עלי. ובצדק…

זה ממש לא פתרון כי העניין פה הוא לא כאב הלב של ההורים אלא הסימון שזה מסמן לך. יש כאן נורת הבהוב שדולקת ואומרת לך- להורים שלך כואב וזה כואב לך?-

[סימן שזה אמיתי בעינייך לכאוב על חוסר צניעות. ]

וכאן את נכנסת לתמונה וצריכה לשאול את עצמך-
למה זה נוגע בך?
למה בעינייך צניעות היא ערך שלא מוותרים עליו בגלל סיבות כמו גיל ההתבגרות או סוף עונה בקאסטרו?
מה חשוב כל כך בצניעות שגורם לך לכתוב שאלה לחברים מקשיבים?
ובסופו של דבר- מה את מוכנה לעשות הלאה כדי להתקרב אל הדבר היקר הזה ולעשות אותו חלק מהחיים שלך?

[גם אם קשה לך, את תהיי מוכנה לעשות מאמץ בשביל זה. כי צניעות זה אוצר.] צריך רק ללמוד עליו והלב מתעורר.
יש דברים שקשה לנו בשלב מסויים של החיים להתקרב לעברם למרות שברמה עקרונית הם נראים לנו חשובים, כי אנחנו לא נמצאים במצב נפשי מתאים. זה הגיוני מאוד.

כל אדם מתקדם בעבודת ה´ שלו לפי הקצב שבריא לו ושיחזיק מעמד לאורך זמן. אם אדם אכל אתמול במסעדה לא כשרה עם הבן שלו שנולד מחוץ לנישואין הוא לא יקבל הנחיות מאנשים רציניים שיגידו לו מהיום אתה לומד שני דפי גמרא ביום ומהרהר תשובה לפני השינה לפי דרכו של רבינו יונה.
מן הסתם הוא יצטרך לעבור תהליך אחר, שמתאים למציאות שבה הוא נמצא…

אבל בואי לא נהיה תמימים: לפעמים האמירות האלה יכולות מה- זה להאט את הקצב הטבעי שאנחנו כל כך רוצות להתקדם בו. כי ´מה, אני בסה"כ די בסדר… ולכל אחד יש קצב משלו בעבודת ה´…´.
לשם אנחנו לא רוצים להגיע בחיים.
וכדי להמנע מזה כדאי לחשוב איזה צעד- קטן ככל שיהיה- אני עושה היום, כדי להתקדם בצניעות, מהמקום שנכון לי. רק לא להשאיר את זה תלוי באוויר או להתעלם מזה.

בהצלחה רבה,
רות.
Rutav89@gmail.com