המקרה שלי הוא אולי שונה במקצת מהמקרים שלרוב שואלים פה באתר.
אני בחור שלומד במסגרת חילונית אך בעל רקע מסורתי (משפחה מסורתית ששומרת חלקית שבת, מכיתה ט אני מניח תפילין כל בוקר) .לאחרונה (שנה) התחלתי לשמור שבת בפרשת "צו" התחלתי גם ללכת לשחרית וערבית של שבת וזאת כאשר לפני כן הייתי הולך רק בערב שישי.
ברור לי שאני בדרך של התחזקות, מה גם שלאחרונה התחלתי לקרוא חומר בנושא הלכה ומחשבת ישראל (אך עדיין אני לא חושב שהגעתי למעלות שאני "זכאי" בזכותן לחבוש כיפה) .
הבעייה שלי מתחילה בהגיעו של השירות הצבאי. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי "מורעל" על הצבא, מגיל 14 הייתי מתאמן לפרקים בשביל להגיע בכושר טוב לצבא. ברור לי שבסיום יב אני אלך לשירות צבאי מלא ואתן את כל כולי למען המולדת. אך הרצון לתרום מהול אצלי בחששות כבדים מה יעלה בגורלי מהבחינה הדתית. דיברתי עם כל מיני אנשים שסיפרו לי שהצבא רק מדרדר אותך מבחינה דתית, לאמיתו של דבר חשבתי שדווקא בצבא אני אתחזק כאשר אמצא עוד אנשים דתיים ואוכל ללמוד ולהתחזק מהם.
שקלתי גם את האפשרות ללכת למכינה ואפילו חבר הציע לי כדרך אגב ללכת להסדר, אבל חוששני שאף אחד מהאפשרויות לא יתאימו לי שכן הורי (במיוחד אבי) יתנגדו לכך שאתגייס להסדר (בהנחה שכן הייתי מתקבל לשם) ואף יסרבו לממן זאת וכך גם לגבי המכינות.
נכון להיום אני אובד עיצות ונורא מבולבל . אני משתדל לקרוא כמה שיותר חומר שנוגע לשירותו הצבאי של החייל הדתי (לאמיתו של דבר אני לא יודע איך להגדיר את עצמי האם אני מסורתי? האם אני דתי?) ומנסה ללמוד פתרונות למצבים שאולי אתקל בהם.
שלום וברכה.
ברשותך אני רוצה להתייחס תחילה למשפט שכתבת בדרך אגב – האם אתה מסורתי או דתי?
אני חושב שכדאי להתנתק מהגדרות אלו, בודאי כאשר מדובר בעניינים מהותיים. הבעיה בהגדרות אלו היא שהן כמותיות וחיצוניות, על כמה מצוות אדם מקפיד ובאיזו מידה, בעוד שהמדד בעבודת ה' הינו בראש ובראשונה המדד האיכותי. "לפום צערא אגרא", כלומר כמידת המאמץ שאדם משקיע כך השכר, כך מידת ההתקשרות לקדוש ברוך הוא. יש אנשים המוגדרים 'דתיים' אך בפועל גם לקשיים המועטים שהם נתקלים בהם הם נכנעים, ולעומת זאת יש אנשים המוגדרים 'לא דתיים', אך נתקלים בקשיים כה גדולים עד שכל הצלחה קטנה שווה המון. בכלל, לא שייך בנושא כה מהותי ועמוק לקטלג אנשים לקבוצות, משום שכל אדם הוא עולם בפני עצמו – מבחינת הסביבה שבה הוא חי, ההתמודדויות איתן הוא נפגש והכוחות אותן רכש. המחשה לכך בדברי הגמרא "גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים", וכפי שמבאר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז' הלכה ד'): "אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם".
כיצד אדם צריך לחסן את עצמו מפני סכנות רוחניות?
ניתן לומר שקיימים שתי דרכים שיש להפעיל במשולב.
נאמר בספר משלי כ"ח 'אשרי אדם מפחד תמיד', ופירשו חכמים שהכוונה לאדם שמפחד שיחטא, ובשביל למנוע זאת 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' – בדיוק כמו שאתה כותב שאתה עושה, מנסה להכין את עצמך ככל היותר להתמודדויות איתן תיפגש בצבא.
יחד עם זאת, אני חושב שההתמקדות שלך צריכה להיות לא רק בהגנה ובחששות מפני ירידה. כשם שאדם אינו צריך לחשוש שמא ישכנעו אותו שהוא אינו חי, או שמא ידרדרו את רמתו הרוחנית והוא יסכים לרצוח, משום שיש לו מספיק עוצמה פנימית – כך אדם צריך לשאוף לבנות את קומתו הרוחנית הפנימית, מתוך אמונה בדרכו, וממילא שלא תהיה לו סיבה לפחד. לא מדובר כאן על מצבים של 'שחור לבן', כלומר ככל שאדם מתקדם כך הוא מרגיש פחות חששות ויותר עוצמה פנימית.
כדאי להסתכל על החיזוק הרוחני לא רק כאמצעי שנועד להגן מפני פגיעה ברמה הרוחנית, אלא משום שאתה רוצה לרכוש את הקשר הבסיסי ליהדות, קשר שיתן לך כלים לדעת מה ה' רוצה ומדריך אותך במצבים שונים של החיים, קשר שעל גביו באים כל המשך החיים כולם.
לכן אני חושב שהליכה למכינה היא רעיון נכון וטוב מאוד. גם מבחינת ההליכה לצבא עצמה זהו דבר טוב, משום במכינה אתה משלב ומחבר בין רצונך ללכת לצבא לבין רצונך להתחזק באופן רוחני. במכינות יש דגש רב על האידיאל הגדול שבשירות הצבאי, על כך שהוא חלק מרכזי מאוד מקיום המצוות, ולכן בני המכינות הינם בין החיילים הקרביים הטובים ביותר (אגב, אני חושב שישיבת הסדר אינה רעיון טוב, משום שמסגרת הלימודים בה מתאימה למי שהתרגל בלימוד תורה שנים רבות, ומי שלא רגיל בכך עשוי להישבר בשלב מסויים).
מצד שני, גם כיבוד הורים הוא אחד מערכי היסוד של היהדות, עד כדי שהושווה כבודם לכבוד שמים. ניתן לומר שככל שאדם מתקדם בעבודת ה' כך עליו לפתח יותר את הקשר עם העולם הסובב אותו, ובודאי עם הוריו – מולידיו, החפצים בטובתו. ההורים מסרו את כל כוחותיהם לגדל את ילדיהם, ומחובתם של הילדים לכבדם ולהשתדל למלא את רצונם.
כיצד משלבים את שני הדברים? איני יודע אם מיצית את הדרכים לשכנע את הוריך בחשיבותה של המכינה. הדבר יכול להיעשות במספר מישורים:
א. כתבת שאתה בא ממשפחה חצי מסורתית, ומכאן אני מבין שהוריך אינם מתנגדים עקרונית למכינה אלא פשוט רואים בכך דבר מיותר. תנסה להסביר להם על חשיבותה של המכינה בשבילך, שחשוב לך להכיר יותר את עולמה של היהדות, שחשוב לך לבנות לעצמך חוט שדרה רוחני.
ב. גם מצד השירות הצבאי, לא מדובר כאן על ויתור ביחס לצבא אלא להיפך. ראשית, השירות הינו 3 שנים מלאות ורק נדחה בשנה (כשם שיש כאלה שלומדים שנה לפני הצבא). יתר על כן, במכינה רק מתחזקת המוטביציה הקרבית עצמה (כפי שכתבתי קודם), כך שבסך הכל תתרום יותר לצבא כאשר אתה בא לאחר השנה במכינה.
ג. גם אם הוריך עומדים על דעתם שהשהות במכינה הינה מיותרת לחלוטין, בקש מהם שיכבדו את רצונך כאדם מבוגר, שעומד על דעתו ויודע מה הוא רוצה. מדובר כאן על החלטה מאוד משמעותית להמשך החיים, וזכותך לרצות לקבל את החלטתך בעצמך. כשם שכולם מבינים שהורים לא יאמרו לבנם עם מי להתחתן, כך גם ביחס להחלטה חשובה זו.
כאמור, הדגש צריך להיות על שיתוף ההורים ולא על הליכה בניגוד לדעתם. אולם אם בכל זאת הוריך אינם מקבלים את דעתך, זכותך – עם כל הכבוד האמיתי שאתה חש כלפי הוריך – לפעול בהתאם לדעתך. מצוות כיבוד הורים אינה כוללת שהם יחליטו בשביל בנם החלטות אישיות, ובודאי לא החלטות כה משמעותיות. אגב, גם בעולם המודרני יש דגש רב על חופש הבחירה של כל אדם לנהוג לפי אמונתו ורצונו.
אני מקווה שלא תצטרך להגיע למצב של עימות, אולם גם אם הוא ילווה בקשיים וחיכוכים תזכור שזה זמני, ובסוף גם הוריך – אם הם מעריכים את הקשר למסורת – לא יצטערו על כך. בכל מקרה, גם אם תגיע למסקנה שהדבר הנכון לעשותו הוא הליכה לצבא, תעשה מצדך את המקסימום וממילא תרגיש ביטחון.
נקודה אחרונה לסיום – תמיד תוכל לפנות אלי ישירות, לפני השירות הצבאי, במהלכו ואחריו (כאן צורפו לשואל פרטים אישיים לפנייה).
בהצלחה רבה, חזק ואמץ!
יעקב, חברים מקשיבים