בפעמים הקודמות שאלנו שאלות על סיפור "קמצא ובר קמצא" (מסכת גיטין, דף נ"ה עמוד ב '– דף נ"ו עמוד א') והבנו שיש בו דברים ממש לא הגיוניים ואולי מצחיקים, ושהגמרא רוצה לומר לנו משהו דרך הסיפור.
הבנו שבעולם ישנם 2 סוגי אידיאולוגיות: אידיאולוגיית האחדות בה דוגל העם היהודי או אידיאולוגיית הפירוד בה דוגל שאר העולם מכיוון שהיא הרבה יותר הגיונית.
מאז קין והבל ועד היום יש מאבקים גדולים איזו אידיאולוגיה תוביל את העולם (זה לא ויכוח אקדמי) – הפירוד שהוא "אדם לאדם אויב" או האחדות שהיא בעצם "ואהבת לרעך כמוך".
*
יש כלל ידוע שאומר: "לא בוכים על חלב שנשפך" ולענייננו – "אין בוכים על [בניין שנשרף]". למה להמשיך לבכות? הרי מה שהיה – היה.
אף פעם עם ישראל לא בוכים על מאורע היסטורי ואפילו [לא מציינים] אותו!
[יציאת מצרים]: אנחנו לא חוגגים את האירוע שלפני 3000 שנה בערך כמו שהאמריקאים חוגגים את יום העצמאות שלהם.
זאת לא התפיסה של עם ישראל. אין לנו "קליטה היסטורית" מהסוג הזה. עם ישראל הוא מעל לזמן, אצלנו היחס אל ההיסטוריה הוא [תמיד הווה]! "כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו הוא = [היום בהווה] יצא ממצרים" ואת זה אנחנו מציינים – מה שקורה היום.
[סוכות]: אנחנו בונים את זה מכיוון שהקב"ה ממשיך "לסכך" עלינו גם בהווה.
[חנוכה]: סיבת מצוות הדלקת הנרות היא כי המלחמה בין תפיסת העולם היוונית לבין תפיסת העולם היהודית עדיין נמשכת.
בקיצור: [שום דבר] אנחנו לא מציינים בהיסטוריה. אנחנו לא עוסקים ב"ארכיאולוגיה רוחנית".
אותו דבר גם [תשעה באב]: חכמים קראו לו "עצים ואבנים" כי לא בוכים על זה שהוא נשרף – הבכי על שאותם הסיבות שגרמו לחורבן בית המקדש קיימים [גם היום] בהווה!
כמו שאומרת הגמרא: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב [בימיו] (=בהווה)" (ירושלמי מסכת יומא, פרק א' הלכה א').
בגלל זה אנחנו צמים וחוזרים בתשובה, כי הבית נחרב היום!
בית המקדש הוא סמל וביטוי לאחדות – והאחדות היא זאת שנחרבה. [היום] אנחנו מחפשים דרכים איך [לתקן ולהחיות אותה]. אם מסתכלים טוב אפשר להבחין שישנם כל מיני ניסיונות לכך, ניסיונות ישירות ועקיפות.
*
אז מה נחרב? איך האחדות נחרבה?
נתחיל מזה שהתפיסה היהודית ש"הכול אחדותי" נראית כמשהו מבלבל מאוד. כל דבר הוא "חלק" מהקב"ה = [הפרט נמחק]! אין
