שלום חברים יקרים.
אני מפחדת.
אני מפחדת מאנשים רעים שקיימים בעולם. עכשיו הייתה כתבה בטלוויזיה על ניסיון רצח. אני הייתי בחדר, שוקדת על הבגרויות ולכן לא התפניתי לראות אבל עברתי לרגע מול הטלווזיה וזה הספיק לי. רק לראות את ה"תפאורה"-זעזעה אותי. רק לשמוע מהחדר את הקולות ואת הניסיון לרצח הנורא הזה-זעזע אותי מאוד. זה פשוט גרם לי לפחד. אם עד עכשיו הייתי מודעת לזה,זה הכפיל את המודעות שלי. יותר להיזהר. יותר לדאוג לעצמי (אולי זה ישמע כאגואיסטיות…), יותר להתפלל לה' ולעשות מעשים טובים כדי שח"ו לא יקרה משהו כזה לכל עמ"י, ובמיוחד שלא תתגלגל על ידינו חלילה חובה.
אבל למה זה ככה? באולפנא תמיד מדברים שצריך לעשות קידוש ה', מעבירים כל כך הרבה רעיונות יפים על העולם, על המצאיות,והראש שלי ב"ה מתעצב בתפיסה כזאת, של אמונה, תקווה תמיד, וכו'. אבל המקרים האלה שקורים בעולם גורמים לי לפחד,לבלבול-כיצד לנהוג? איך? מה לעשות? אני חושבת על בנות שהולכות לעשות שירות לאומי בערי פשע או בשכונות מצוקה ממש,ולא מבינה אותן-הן לא מפחדות?. ואז אני קולטת שהראש שלהן מעוצב כמו שלי-בתפיסה שהאולפנא מחנכת אותנו אליה. והן גם מדריכות,וגם בבית הם יותר דתיים ככה שבכלל הן מוקפות בתפיסה הזאת כל הזמן. זה נכון, אבל המציאות לפעמים מראה אחרת. ברור שהפחד הזה לא יגרום לי לשיתוק, אבל זה עדיין גורם לפחד. ואז אני אומרת לעצמי שאין לי מה לפחד, אני לא מסתובבת עם בנים, לא הולכות בשעות מאוחרות בלילה ברחוב, אבל זה יכול לקרות גם בשעות היום או אחה"צ! מספיק שאתעכב שנייה בבית ואצא יותר מאוחר בדקה וזה יכול חלילה לקרות לי!.
איך לשלב בין האמונה לגאולה,בטוב בכל אדם,התקווה, לבין המציאות שיש,שמה לעשות שהיא לא כל כך תואמת עם הציפיות וצריך לדעת להיזהר מפניה ולא רק לסמוך על הנס??
תודה רבה ובבקשה תפרסמו את זה!!
דוגרי מפחיד.
לדוג´ טבעי שאם תלכי בערב ברחוב ויחטפו לך ת´פלאפון תוך כדי שאת מדברת בו
אז בבוקר שלמחרת שתצאי מהבית עם התיק תדביקי אותו אלייך כאילו מי יודע מה יש שם
ועזבי את זה שכל בנאדם ראשון יראה לך פושע בפוטנציה.
יש מי שיגיד לך ´מי שמאמין לא מפחד´, אבל בינינו זה נחמד בתור שיר השנה לא כשרואים את כל הכותרות האדומות המרוחות בפרונט של כל מיני עיתונים.
אז מה האולפנא עובדת עלייך? לא מכינה לחיים? ו..בכלל מה את אמורה לעשות עם הפחד הזה להסתגר בבית כל היום?
מסתבר שדווקא לא. ונראה לי נוסחת הקסם ששומרת על האיזון המדויק בתרכובת הפלא הזו בין אמונה-הטוב בכל אדם-תקווה-והמציאות שיש, היא ´שומר פתאים ה´…´
שלוש מילים. חתיכת תפיסה. שהרב אלחנן וסרמן מסביר אותה ´כי אין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ´.
ובואי נפרק רגע את הסינית המדוברת הזאתי: יש עניין כזה להאמין שהקב"ה שומר עלינו,
ומה שרגיל שבני אדם נורמליים עושים אין שום סיבה בעולם לא לעשות אותו רק מהפחד ש… או כי יכול להיות ש….
נגיד תחשבי כמה תאונות נוראיות ל"ע מתרחשות מידי שבוע שלא לומר מידי יום אי שם בכל רחבי כבישי הארץ,
לא תגידי שבגלל זה נפסיק לנהוג…
ברור שבמקרה שהבנאדם הוא נהג שודים שחושב שהכביש של אבא שלו וחוקי התנועה הם המלצה בשבילו,
אז העניין של ´שומר פתאים ה´´ לא מתחיל לדבר עליו בכלל.
החיים שלנו הם איזון עדין של בטחון והשתדלות, וכמו שתנסי לקחת מתכון ממרוקאית אז לא יהיה שם כמויות אלא ´תשימי´ וכמה שתשאלי התשובה תישאר זהה ´נו, תשימי. כמה שמרגיש…´.
גם כאן זה פחות או יותר אותו דבר אין כמויות מדויקות לבטחון והשתדלות. צריך גם וגם וגם וגם.
מצד אחד להאמין שיש כאן מישהו שמנהל ת´מהלכים ובמקרה הוא יודע יותר מדבר או שניים ממה שקורה כאן.
ובאותה נשימה לשמור על כללי זהירות נורמליים.
אם נסכם: מה שבגדר הנורמה – עלייך וההפתעות שמעבר – עליו.
למקרה שהפחדים האלה לא עוזבים אותך והולכים אחרייך כמו צל שחור ומאיים לכל מקום שווה לתפוס שיחה ולשתף בעניין עם מישהי שאת סומכת עליה ומעריכה כמו – אמא/מחנכת/מדריכה/…
חג שמח וסליחה שלקח לנו טיפה´לה זמן.
חברים מקשיבים
