מצוקה

שלום רב.
לפני שאתחיל בדברי רק אציין שעבודת-הקודש שאתם עושים, הזמן והטרחה שאתם מקדישים ראויים להערכה רבה.המשיכו כך!

אני כבר בן יותר מ-20, ולאחר מספר שנים בהן גדלתי וחונכתי בבנ"ע ובישיבה תיכונית אני עומד היום במצב בו אינני מקבל ומבין עוד תירותים שסיפקו מענה לקושיותי במהלך השנים.

אדגים בסיפור קצר.
יש לי ידידה שבמהלך ריצה מעדה על הרצפה ונפצעה, אני במקרה עברתי באיזור וראיתי אותה. במקום לעזור לה באופן מיידי החלו לרחף בראשי לבטים וטיעונים לכאן ולכאן… לבסוף אדם אחר (חילוני) עזר לה.
מאז מקוננת בליבי התחושה שאדם שאינו נחלץ אוטומטית לעזרת הזולת, הוא אדם שמשהו בחינוכו ובדרך חייו פגום.
תחושותי הן ששמירת-הנגיעה הפכה אותי לאדם שאיננו טבעי.

אני גם חייב לציין שתירוצים שהסבירו לי מדוע עלי לשמור נגיעה שסיפקו אותי בעבר, אינם ברורים לי עוד כלל וכלל.
אני מדבר על ספרונים כגון "מגע הקסם" וכו'
אינני חושב שחיבוק לידידה במצוקה יפגע בקשר שלי עם אשתי, ממש כשם שאיני חושב שחיבוק "מזל-טוב" לידיה החוגגת יומולדת יוביל לעשיית מעשים חמורים האסורים מדאורייתא – "אין אפוטרופוס לעריות" – ואולי יש?
אנחנו לא חיות. מדוע חז"ל הסיקו מסקנה שכזו.
אני לא חש צורך לעשות "מעשים אסורים" עם כל מכרה שאלחץ לה את היד. ועלי לציין שבמקרים רבים (שאני מכיר) דוקא האיסור הדרסטי והקיצוני של שמירת נגיעה הוביל לבסוף אנשים לשבירה והשלכת כל רסן מעליהם.

אודה מאוד להתייחסותכם ואשמח אם תוכלו להפנות אותי לחומרים נוספים בהם אוכל למצוא מענה לשאלותי.

א.