אהלן חברים יקרים(:
יש לי חברה ממש ממש טובה,אפשר לומר הכי טובה שאני פשוט מקנאה בה כמעט שנה שלמה.
אני לא יודעת בדיוק למה,כל דבר שהיא עושה יש לי מן דחף כזה לעשות גם,בין אם זה בדברים שקשורים לדת,לחברות,לעצמי,למשפחה וכו'…זה ממש אוכל אותי ואני פשוט יודעת שזה אסור אסור אסור!!!
מתוך קנאה לא עובדים את ה' ופשוט יוצא שלפני ואחרי כל מעשה אני שואלת את עצמי מה היא הייתה עושה ואני מרגישה גועל,באמת שעצוב לי ואני פשוט לא מליחה לברוח מזה.
אני מרגישה שעבודת ה' שלי היא לא אמיתית ולא נכונה.
אוף,מה לעשות?
תודה רבה וסליחה על החפירות (:
שלום שואלת יקרה!
את יודעת, כמעט והלכתי לבקש שישלחו את השאלה הזו למשיבה אחרת…
כי…
כי גם אני לפעמים ככה.
הכרתי אותה בתחילת החמישית, ישבנו ודיברנו ודיברנו… ועוד דיברנו… והשאר כבר היסטוריה.
דרכינו הפיזיות התפזרו לכיוונים שונים, אבל ברוח היינו ביחד (וגם בטלפון!) בהמשך חזרנו גם לגור ביחד, באותה הדירה, בתקווה ללמוד ולהנות ביחד. אנחנו חברות טובות ואני מאוד מאוד מעריכה אותה…
ואז זה הגיע.
היא הייתה מבשלת לעצמה משהו נחמד לארוחת צהריים, זה היה נראה לי רעיון טוב, אז הייתי מבקשת להצטרף. היא ישבה ללמוד כל ערב, אני למדתי ממנה והתחלתי גם.
היו גם דברים שהיא עשתה כמוני, אבל אני בכלל לא ראיתי אותם.
כל דבר שהיה נראה לי טוב בה, רציתי להיות כמוה… וכל כך התבאסתי אם לא הייתי מצליחה.
הייתי מתוסכלת. כעסתי על עצמי שאני מקנאה בה. ביקשתי ממנה שתפסיק לספר על "הספקתי כך וכך חומר" ביקשתי שתפסיק לספר לי בכלל מה היא עושה כי זה… זה שיגע אותי.
אפילו לא ממש ידעתי למה.
בשנה השניה בלימודים, לא היו לנו הרבה קורסים ביחד… וזה נתן לראש שלי לראות גם דברים אחרים. דברים אחרים וגם בנות אחרות…
ככה הבנתי מה כל כך קשה לי.
פשוט לא הייתי אני, הייתי חברה שלי. כל דבר ניסיתי לעשות כמוה, על פי אמות המידה של "מה היא היתה אומרת?" "מה היא היתה עושה?", כשלא ידעתי מה היא היתה עושה במצב מסויים, הרגשתי אובדת עצות. לפעמים אפילו על דברים טיפשיים…
ואז הבנתי שקצת איבדתי את עצמי.אולי אפילו לא קצת.
ואז בכלל הרגשתי זוועה. אני אפילו לא אישיות אני צל של מישהי… זו הרגשה נוראית.
אבל אז גם הבנתי, שעצם המחשבה הזו, אומרת לי שאני כן אישיות! שיש לי אופי משל עצמי והוא זועק רק לצאת החוצה…
התחלתי להסתכל על דברים טובים שאני עושה והיא לא. זה גרם לי טיפה להפסיק לקנא, והזכיר לי שאני מיוחדת. התחלתי לעשות בכוונה דברים קצת שונים. התחלתי לנסות לפתח מחדש את דעתי בנושאים שונים…
ואז ראיתי שזה קשה לי. האישיות שלה כל כך חזקה, (במבט לאחור אני יודעת שאני זאת שהפכתי את האישיות שלה לכזו. פשוט יש לה חשיבות כל כך גדולה אצלי) שקשה להתעלם ממנה ולא לחשוב מה היא היתה אומרת או עושה…
לא היתה לי ברירה. הבנתי שצריך טיפה להתרחק באופן מלאכותי. לעשות דווקא. לראות שהיא עושה משהו טוב, ולעצור. לא לעשות אותו. לפחות לא ליידה. וגם אם החלטתי לעשות את זה, אז לא לחשוב עליה, כי אחרת אני לא עושה את זה באמת. נראה לי שלפעמים קצת עבדתי על עצמי בעניין… זה היה קשה.
ואז החלטתי שגם פיזית… לבלות קצת פחות בחברתה, ככה אולי אני יותר אעשה דברים מעצמי, בלעדיה… אולי ככה אני גם פחות אתייעץ איתה. וככה אני לא אראה כל רגע מה היא עושה וארצה גם…
זה היה לי קשה. בכיתי המון… קשה להיות הרבה זמן בלעדיה, קשה לכפות על עצמי לא לעשות דברים שנראו לי טובים ונכונים… הרגשתי שאני משתגעת.
זה לא היה קל, אבל לאט לאט גליתי את עצמי מחדש. גליתי שגם אני חושבת. גלתי שגם בי יש דברים טובים, גליתי שגם בי לפעמים "מקנאים", וגלתי שאני והחברה הטובה שלי יכולות לעשות אותו דבר, וזה יהיה אמיתי, לא מתוך קנאה אלא פשוט כי שתינו הגענו למסקנה (כל אחת בנפרד) שזה טוב ונכון לפעול ככה. (זה קורה, בסה"כ קיבלנו חינוך דומה)
ואת יודעת מה, אני בטוחה שגם לחברה שלי לא היה קל, ושגם היא הרגישה לפעמים מבולבלת או שהאישיות שלה לא ממש רק שלה. זה שהתרחקנו טיפה (רק טיפה, לא צריך חס וחלילה להפסיק להיות חברות), גרם לשתינו בסופו של דבר להרגיש הרבה יותר טוב.
שואלת יקרה, הלוואי והיה לי איזה פיתרון פלא בשבילך, כזה שהולך חלק ומהר ובלי דמעות… אבל לצערי אני לא מכירה כזה פיתרון. אני מכירה רק את הדרך הקשה שהלכתי בה, היא לא קלה, אבל לפחות פעם אחת, היא עבדה בסופו של דבר.
המון הצלחה בדרך!
ושנה טובה!
