מרגישה בזבוז זמן

שלום יקירתי, וסליחה על העיכוב…

עיינתי בשאלתך, ולענ"ד ניתן לחלקה ל 2 שאלות הנובעות ממקור אחד:

שעות הפנאי ושעות הפעילות.

הנך מתארת מצב שאע"פ שהנך פועלת בשירות הלאומי ובעלת חסד, עדיין את מרגישה חוסר מימוש עצמי, אכן זוהי הרגשה מאוד קשה שיוצרת חלל בנפש וצימאון למשהו אחר, לעשיה הנראית גדולה יותר, והיטבת גם לתאר את אותה הרגשה שגם בזמנך הפנוי את סובלת מאותה תחושה של חוסר מימוש עצמי.

נפשינו מורכבת ובעלת צרכים רבים, ישנו הצורך לגמול חסדים, ישנו צורך לקיים מצוות, ישנו צורך לאכול ואף ישנו צורך גם לנוח. והקב"ה מסדר את הדברים כך שכל צורך יתמלא בזמנו ובמינונו, כלומר, אם אדם ברוב שעות היום פועל ויוצר, יש לו גם את הזמן, החובה והרצון לנוח, אך אם אינו מרגיש שפועל ויוצר במציאות בזמן המתאים לכך -כיוון שנפש האדם היא אחת ותובעת מבפנים את מילוי צרכיה- גם בזמן המנוחה- לא תהיה מנוחת הנפש. כיוון שישנו חסר באחד מחלקי הנפש.

בשאלתך טענת שבזמן פעילותך אינך מרגישה סיפוק, ומצד שני, בזמן הראוי למנוחת הגוף ותחביבים, אינך חשה מנוחה. וע"פ מה שאמרנו מקודם על חלקי הנפש, יתכן כי תחושת חוסר המנוחה בזמן הראוי למנוחה, נובעת מכך שבזמן הפעילות- אינך מרגישה סיפוק, ועל זה ארצה להרחיב מעט בשתי נקודות, ברשותך.

"בכל דרכך דעהו"
רציתי לשתף אותך בסיפור אישי הקשור לנושא המדובר, כאשר נצרכתי להחליט על שירות לאומי, כל מחשבתי היתה שעשיה אמיתית זוהי עשיה שמשנה את פני המציאות באופן בולט ומשמעותי, ההתלבטויות היו מאוד קשות לאיזו מסגרת ללכת ולבסוף "התפשרתי" להתנדב בבית ספר יסודי (כך חשבתי והרגשתי אז) לפני צאתי לשירות הזדמן לי לפגוש אשה שמאוד יקרה ללבי, שיתפתי אותה בתחושת הכשלון במציאת מקום השירות, כמה קשה היה לי לשאת את הפער בין הרצוי למצוי! הרצוי: עשיה בגודל, של שינוי גדול ומורגש, תחושה של משמעותיות, חיוניות וחשיבות.

המצוי: בית ספר יסודי.

אשה חכמה זו אמרה לי דבר אשר ליוה אותי מאז ועד עתה ושינה את ראייתי, והרי לך דבריה:

אם אדם נדרש להגיע למקום מסוים, אם הקב"ה מזמן אותו לאותו מקום, סימן שעשיתו גדולה דוקא שם ורק שם הוא יגדל ויתרום באמת למציאות ולעצמו.

לא תמיד אנו זוכים לראות איך רצון ה' פועל בעולם ומקדם את המציאות אל הגאולה השלימה, אך זאת חשוב לדעת- ה' אכן פועל וכשם שבתורה הקדושה אין אות מיותרת ומכל אות ניתן ללמוד ולדרוש דברים, כך גם אין דבר הקורה לחינם במציאות ולכל דבר יש השלכות ותוצאות, ולא סתם אדם מסוים מזדמן למקום מסוים בזמן מסוים. זוהי הבנה ככל שנפנים אותה יותר כך נדע לראות את הקב"ה בכל צעד ופסיעה בחיינו וממילא נרגיש סיפוק ומילוי מכל דבר- ואפילו הדבר הנראה בעינינו כקטן מאוד, אם נדע להחיות אותו ברוח אלוקית ולהבין שאנו רק שליחים שעושים את רצונו יתברך, ממילא נזכה בע"ה לראות את הגודל הטמון בדבר.

לדוגמא: כאשר אדם השואף לגודל עושה דברים הנראים קטנים בעיניו, כמו לחייך לאדם ברחוב, (שעל דבר מעין זה נאמר :ולבן שיניים מחלב"- יותר טוב להלבין את השיניים, כלומר, לחייך לאדם חיוך שמח מאשר להשקותו ולסעדו בכל מיני מטעמים) ומבין שהרי החיוך זה כח שה' יתברך נתן לו ע"מ להיטיב עם ברואיו, כמה גודל וחכמה טמונים באדם זה, המסוגל לראות את הגודל שבקוטן. ועל מעין זה נאמר שכשם שאדם עומד מול הר גבוה ומתפעל וקורא בהתרגשות "מה גדלו מעשיך ה'!" עליו גם לעמוד מול נמלה- להתבונן ביצור הקטן שנברא בצורה כ"כ חכמה ונפלאה- עליו לקרוא באותה התרגשות "מה קטנו מעשיך ה'!" דהיינו, איזה גדול ה' שברא את עולמו עד לפרטים היותר קטנים!

ברצוני לספר לך 2 סיפורים:

בפירושו של הרב אבינר לספר הכוזרי הוא מביא סיפור על ילדה קטנה בכיתה ג' (בערך) שהתקשתה מאוד בלימודי המתמטיקה, לאחר תקופה מסויימת, הוריה שמו לב לשינוי חיובי שחל בביתם וכאשר התענינו איך חל שינוי זה, גילו שביתם הלכה לבקש עזרה במתמטיקה מהשכן שלהם שגר ממול אשר היה ידוע כאדם שמבין במקצוע הזה, השכן אכן תרם לילדה הקטנה מידיעותיו ובמשך הזמן, ציוניה אכן השתפרו. השכן היה לא אחר מאשר פרופסור אלברט איינשטיין! האם זה מעיד על גודלו של איינשטיין או על קוטנו? הרי לכאורה, לאדם בעל יכולות כ"כ גדולות ועצומות כמו שה' נתן לו, זה נראה כפחיתות כבוד ובזבוז זמן לעזור לילדה קטנה בכיתה ג'. אך ודאי וברור שיש כאן גודל, גודל של אדם המבין שהגודל אינו טמון רק בדברים הנראים גדולים.

ישנו סיפור נוסף אשר ארע לי המבטא ומסכם את הדברים שציינו לעיל:

לפני כחצי שנה פגשתי אישה שגורשה מגוש קטיף אשר גרה כיום באזור המרכז אזור אשר נמצא בתוך הקו הירוק לאחר שיחה ארוכה ומרגשת עם אישה זו היא אמרה לי שהדבר אשר הגירוש לימד אותה הוא לראות את ה' בכל מציאות ומתוך כך לחיות בגודל הרי אישה זו כל חייה גרה בגוש כל יום שעבר היה מבחינתה סימן שאלה האם היא תחזור לביתה בשלום מעבודתה כל יום היה יום של מסירות נפש אמיתית ולאחר הגירוש כאשר כל האידיאלים שלשמם חיו התגמדו שם מספרת אותה אישה שדווקא שם היא מצאה את הגודל האמיתי כיוון שבמצב זה שלכאורה נראה מאוד קטן וחסר אידאלים אז היא יכלה לראות את הקב"ה בכל מציאות אשר חוותה ולהגדיל אותה

בסוף השיחה אמרה לי אישה זו שכיום כאשר היא שולחת את בניה לתלמוד תורה ועושה את עבודות הבית זוהי מסירות נפש בשבילה כאן מתממשים בה כל האידאלים הגדולים שלשמם היא שואפת ואכן מתי הבנה והרגשה זו אפשרית כאשר נדע לראות את הקב"ה בכל פרט ופרט בחיינו מתוך כך נזכה לגודל אמיתי.

בספר "חובות הלבבות" מביא רבינו בחיי מאמר של "אחד הבוטחים בה'" שאמר "מעולם לא השכמתי למציאות והתאויתי למציאות זולתה" כלומר, כל מציאות שהייתי בה, תמיד שמחתי בה ומעולם לא הצטערתי על שאיני נמצא במקום אחר, וזאת משום שהוא כ"כ בטח בקב"ה עד שהבין ש כל מה שה' מזמן לאדם הוא ודאי לטובתו וודאי יגדיל את האדם ואת המציאות (גם אם לא תמיד זוכים לראות זאת בעיננו המצומצמות)

2. לאחר כל האמור, אדם גם צריך להיות מודע לצרכי נפשו ולדברים שהוא מתחבר אליהם יותר ומרגיש סיפוק בעשיתם, לכן, עם כל הנאמר, יתכן שהדברים שאת עוסקת בהם אכן לא מתאימים לך, ונפשך צריכה מילוי אחר, לכן, לענ"ד כדאי לערוך מעין "חשבון נפש", ולברר (כדאי גם להתיעץ עם אנשים שמכירים אותך) האם את נמצאת במקום שמתאים לך, ואם לא, לנסות ולחפש דברים אחרים המתאימים יותר.

כמובן שיציבות היא דבר חשוב ולכן כדאי לערוך בדיקה מעמיקה ביעד הבא אליו את צועדת, שמא תיווצר מציאות של מעבר ממסגרת למסגרת לעיתים תכופות, ודבר זה לא בריא לנפש.

ישנו דבר תורה ששמעתי בענין ברכת קביעת מזוזה, המילים "קביעת מזוזה" הינן מילים סותרות לכאורה, ישנה קביעות- "קביעת" וישנה תזוזה- "מזוזה", צמד מילים זה בא ללמדינו שבכניסתינו לבית חדש, לעשיה חדשה, למסגרת חדשה, עלינו לקבוע בנפשינו גישה של "קביעת מזוזה" כלומר, אנו מקובעים, אך מקובעים ביכולתינו לזוז, להשתנות ולהתקדם מעלה מעלה כל הזמן, לעולם איננו מפסיקים לנוע, ותכונה זאת חשוב שעבד ה' יקבע בנפשו, כמו אברהם אבינו, שבזמן העקידה, כאשר הקב"ה קרא אליו, הוא אמר "הנני" דהיינו, הנני מוכן לכל מה שתורה לי עכשיו, לכל שינוי. אברהם באמירתו זו "הנני" מציין דרך חיים אשר כל אדם צריך לשאוף לחיות בה, להיות מוכן לקיום רצון ה' בעולם גם אם לעיתים זה כרוך בשינויי מסגרות ובמעבר ממקום למקום, לכן, בתור בניו של אברהם אבינו איננו חוששים משינויים (כמובן עם יסוד הקביעות שהזכרתי למעלה- שחשוב לנפש בריאה)

לפני סיום, ודאי שמת לב שפחות התיחסתי לעשיה בשעות הפנאי (כמו בדוגמאות שהבאת בדברייך על הנסיעה באוטובוס וסריגת הכיפה) מפני שלענ"ד אם בשעות העשיה-המרכזית תרגישי סיפוק, ממילא תרגישי טוב גם בשעות הפנאי (כפי שצויין בתחילת התשובה) וגם למשל, סריגת כיפה- תמלא את המקום בנפש.

וכמובן שישנן הצעות פרטיות, כמו למשל לימוד בנסיעה, ניתן להוריד שיעורים ממספר אתרים באינטרנט ולשמוע בדרך וכו'..

לסיכום, ישנה חשיבות לראות את הקב"ה בכל מציאות ולהשלים ולשמוח במעשיו, ועם זאת, לדעת שלעיתים ה' מזמן לנו מציאות ומצפה מאיתנו לפעול לשינויה, והידיעה מתי זה כך ומתי זה כך, באה ע"י הכרת נפשינו וצרכיה.

המשך דרך צלחה

מאמינה בך

שלי,

Eitan22772@gmail.com