מרגיש הדרדרות בצבא

לק"י

לחייל הצדיק שלום!
כמי שהיה בצבא וחווה דברים דומים אני יכול להזדהות איתך.
הרבה ממה שכתבת מחזיר אותי אחורה לשירות שלי ולתחושות האלו שליוו אותנו, את רוב, אם לא כל, החבר´ה שהיו איתנו.
אנחנו בחרנו לשבת ולדבר על זה, לנסות להבין מאיפה התחושות האלו.
ברשותך, אני אשתף אותך בחלק מהדברים ואני מקווה שהם יעזרו לך במקום שבו אתה נמצא עכשיו.

אין ספק שהשירות הצבאי מביא אותנו למקרי קיצון מסוימים שלא תמיד היינו בהם לפני זה, למרות כל מקרי הקיצון שחווינו במסגרות שונות.
העייפות גוברת ומנסים לעמוד במסגרת הזמן שניתן ופתאום עוברים לחוות דברים שהראש תמיד חושב על הדבר הבא. הוא לא חושב על המקום בו הוא נמצא עכשיו.
ברור שזה לא קל.
עצם המציאות הזו יוצרת תחושת כרסום ושחיקה בכל המצב הרוחני שלנו, וודאי בתפלה – השיחה שלנו עם הקב"ה. זמן שבו אנחנו פותחים את הלב בצורה רחבה.
פתאום נמצאים במקום שכבר קשה מאוד לפנות את המחשבה כדי להיות כל כולנו עם הקב"ה, כפי שהרמב"ם כותב בהלכות תפלה ובמורה נבוכים, אנחנו חושבים על הצעד הבא.
האם אני אגמור את התפלה בזמן? אבל עוד נשאר לי גלח"צ, לסדר את המטה וכו´
במצבים כאלה החלטנו, אותה קבוצה, שאנחנו גורמים לעצמנו להתנתק מהסביבה בשעת התפלה.
איך?
אחד החיילים היותר חביבים על ידי המפקדים פנה וביקש הארכת זמן של תפלה כדי שלנו בראש יהיה מחשבה שיש לנו יותר זמן.
דבר שאולי יתן לנו מנוחת הדעת.
בהתחלה לא קיבלנו אבל אמרנו שאנחנו נוכיח למפקדים שאנחנו זקוקים לזה (לא בטוח שהיינו עושים את זה שוב, במחשבה לאחור).
נתנו לעצמנו להתפלל בצורה יותר רגועה. השתדלנו כולנו להתנתק ולהתפלל, גם אלה שהתפללו ביחידות.
להראות למפקדים שאנחנו ממש בקושי עומדים בזמנים. לא ב"דווקא" אלא כי באמת היינו צריכים יותר זמן.
עם הזמן המפקדים הבינו שזה ייטיב איתם ואיתנו כי הכל יתנהל בצורה יותר טובה. כך, ב"ה קיבלנו תוספת של כמה דקות.
דקות שנתנו לנו להתפלל יותר ברוגע ולהיות רגועים במהלך היום.
נכון, זה לא מתאים לכל מציאות ולא תמיד אפשר וראוי לעשות את זה ולכן אני אשתף אותך בסיפור נוסף שיבהיר את השורש של המעשה הזה.
כמוך, לא חווינו שיעורי תורה והתחושה הזו של המעבר החד מעולם של תורה, של לימוד, למקום שבו כמעט ואין זמן ללמוד כל כך פתאומית ומותירה חלל נורא.
בטח כשיש אווירה מסביב שמעורבת ולפעמים גם גסה.
כמה מאיתנו החלטנו שאנחנו מתחילים ללמוד בזמן הקצר שיש ובכל חור אפשרי.
פתאום אחד קם ומקריא משנה במסכת אבות ומתחיל להסביר, כמובן ברשות המפקדים. לאט לאט הדבר נהיה ענין שבשגרה עד שהמפקדים כבר היו מחלקים לנו פקודה "איתמר! עשר שניות משנה באוויר!".
ככה זה היה.
בהמשך, בבסיס חדש, חווינו אותו דבר שבקושי היה לנו מנין לתפלה ועל שיעורים לא היה על מה לדבר, אבל המשכנו בדרך הזו.
לקראת הערב ייסדנו קבוצת לימוד בפרקי אבות של עשר דקות, קבוצה שהצטרפו אליה לא רק חבר´ה דתיים אלא גם חבר´ה חילוניים שנהנו מהלימוד והבירור בעקבות דברי התנאים.
ניגשנו למפקדים והסברנו להם את הקושי הזה של חוסר מנין ושאין באמת שיעורים. לחלק מהדברים הם הציעו פתרונות, ולחלק מהבקשות לא נעתרו נענו אך הציעו שנדבר עם הרבנות ושנביא מישהו שגר בסמיכות לבסיס שיעביר שיעור על חשבון חלק מההפסקה של ארוחת צהרים, ממש לפני מנחה.
לאחר מאמצים מרובים הסכימו לכך בבסיס (והשיעור כיום נמשך שם גם כמה שנים אחרי, שיעור שמגיעים אליו לא מעטים. שיעור בגמרא באחת מהמסכתות בסדר מועד).
השחיקה הרבה פעמים נובעת כי החומות נופלים ואנו, כמו שאמרת, נזרקים למציאות אחרת.
עד שמתרגלים המערכות עדין לא מתכווננים ואנחנו נותרים פעורים ופגועים.
הכל עד ש..
עד שאנחנו מצליחים לעמוד על הרגלים ולהשיב חזרה.
לא במובן של מלחמה אלא לדעת לשים את התורה, את ההוויה הרוחנית במקום המרכזי שלו לאור המציאות החדשה.
זה לאו בהכרח אומר שכל היום לומדים אבל מצליחים לסגל את החשיבה התורנית למציאות החדשה.
אי אפשר לצפות שהאווירה תהיה כמו בישיבה, אבל צריך שתהיה עדין תחושה של אבן שואבת. מעיין חיים שממנו שואבים ולא מרגישים ממנו מנותקים.
לדוגמא, חלק מזה הוא לסגל ולחזק אצלנו את העין החיובית (לא שהיא מבטלת את העין שצופה ומביטה מסביב ובוחנת ממה שצריך להיזהר).
אם יש אנשים כל כך מדהימים מסביבך תבחר ללמוד מהם את הטוב, תדגיש את זה גם באזניהם, ובזהירות גם תבקש שיפסיקו לקלל (שזה כבר להיות פעיל ולא רק סביל).
זו בקשה שהיא לא כזו נוראית ותתפלא שהם דווקא הרבה פעמים מבינים אותנו בבקשה הזו, רק שהם לא יודעים על זה ועד כמה שזה מפריע עד שאומרים להם את זה.

כמובן, בנקודה הזו אפשר להוסיף עוד ועוד עצות אך במשפט אחד נאמר:
לעבור למצב אקטיבי שיוזם את ההווי התורני ומסתכל בעין תורנית, עין חיובית ולומדת על הסביבה.

בדרך יתכן ויהיו נפילות, יהיו משברים, כמו הסיפור שהזכרת בתחנת רכבת.
ברור לי שזה לא קל להתמודד עם זה ואני לא בא לשנות את ההרגשה שהרגשת.
אני מאמין שדווקא הפיתרון למה שאתה מעלה מצוי במה שכתבת בעצמך.
בתוך מה שאתה כותב אתה מביע כאב על מה שקרה ושהרגשת את זה לא כי מישהו אמר לך משהו בענין אלא כי זה כאב לך מעצמך.
זה מראה על הרגישות אצלך. זה מראה על האכפתיות.
האדם הטוב והמתחשב שאתה מכיר שם והוא לא נעלם.
כולנו מתמודדים עם הענין של בין אדם לחברו (כמו גם בין אדם למקום) ולפעמים יש דברים מסביב שמעמידים אותנו במבחן.
בחלק עומדים ובחלק חלילה נופלים.
הענין הוא שלא מרימים ידיים.
לא נותנים למקרה אחד להעיד על כל האישיות שאנחנו.
כשאני כותב לך אני מדמיין מולי אדם רגיש ואכפתי שמאוד זהיר ומחפש להתעלות ולהתרומם וזה מה שהביא אותו לכתוב את הדברים הללו.
מדובר בך, באדם שעורך חשבון נפש ומתקדם.
אז אני יודע שכואב על המקרה הזה.
לכן, אולי תבקש סליחה מאותו בחור, תסביר לו שהיה מדובר במעידה ושאתה מבקש שהוא יבין אותך.
אני בטוח שתמצא את הדרך לליבו.
לא צריך להירתע מהמצב בו נמצאים אבל זה אדיר וחשוב שהחושים שלך אומרים שיש פה משהו לא בסדר וזה מעיד על הגדלות שלך וכך שמה שבנית הוא זה שנותן את אותותיו.
הוא לא נהרס אלא הוא זה שמיישר את דרכך ונותן לך את העין הבוחנת כלפי עצמך.
עין שבודקת איך אתה מתמודד ועם מה. רואה את הקשיים ועכשיו מבקשת איך להתגבר עליהם וללמוד מהם.
אשריך על כך!
לא כולם נמצאים במקום הזה ואתה צריך להודות על זה שאתה כן שם!
אני בטוח שעוד תתעלה ותתקדם דווקא מתוך כל הקשיים הללו.
אם תצטרך עוד עצות יותר פרטניות או לדבר על הקשיים שיש לך כמי שמוגדר בינתיים כחייל כלל צה"לי, בשמחה רבה.
שלך בהוקרה רבה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com