האם טבעי שאדם מאבד את אמונתו לאחר שחווה משבר כמו- מוות של קרוב וכד'? אשמח לקבל תשובה, ואם אפשר להוסיף מקורות, ספרים וכו' שאוכל לעיין בהם ולחפש תשובות. תודה, אפרת.
בס"ד
אפרת שלום,
נראה לי שבשביל לענות על השאלה שלך צריך להגדיר מחדש שני מושגים – מה זה אמונה? ומה זה טבעי? לפי הפרשנות הרגילה של שניהם אפשר להגיע למסקנה המוטעית לדעתי שזה אכן טבעי לאבד את האמונה לאחר אירוע טראומטי. הפרשנות הרגילה לאמונה ולטבעיות היא לעניות דעתי מאוד מצומצמת ונוגעת רק לאדם הפרטי שחווה אותם. כלומר, את האמונה אנו תופסים בדרך כלל כיחס רגשי ממנו אליו, יחס שצומח מלמטה למעלה. אך האמונה שעם ישראל דוגל בה היא הפוכה, היא נובעת מהתגלותו אלינו ומה[חיים] שלנו לאור אותה התגלות – כלומר האמונה אינה היחס אליו במחשבה שלנו, כפי שנהוג בטעות לחשוב, אלא האמונה היא שאנו חיים [אותו] – כפי שהוא ציווה אותנו בתורה.
גם המושג טבעיות לדעתי לוקה בחסר. כשאת שאלת את שאלתך אני מניח שהתכוונת לטבע הנפשי של האדם, כלומר האם זה מתאים לפסיכולוגיה של האדם לאבד את האמונה לאחר אירוע קשה. אך הטבעיות של האדם היא הרבה מעבר לזו שנוגעת לסביבתו האישית, כפי שהוא מבין אותה מחייו המצומצמים, אלא הטבעיות היא מציאות כוללת, אחדותית, של הבריאה כולה, ועכשיו צריך להבין את מקומם של מאורעות קשים בתוך אותה מציאות, שהיא [כולה] נפעלת מרצונו של ה´ (עין איה ברכות ב´ פ"ז ב´) .
לאור ההגדרות המחודשות האלה, נראה לי שאפשר לגשת לשאלה ששאלת. בודאי טבעי שאדם חש עצב כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי רצונו, אם זה בדברים קטנים כמו רצונות מסוימים שלא מתממשים, ואם בדברים גדולים כמו אובדן של בני משפחה או אסונות לאומיים. עוד לא הגענו למעלה שאנו מבינים כיצד רצון ה´ מתגלה דרך אותם מאורעות קשים, ולכן גם לא מצופה מאיתנו לשמוח באותם מאורעות. זהו שורש ההבדל בין ברכות "הטוב והמטיב" ל"דיין האמת". אנו מברכים דיין האמת דווקא כשעצוב, מתוך הכרה באמיתות השגחת ה´, אך לא מברכים הטוב והמטיב משום שאיננו מבינים את שורש הטוב היוצא ממאורעות רעים. ולכן ברגעים כאלה חשוב להתחזק בידיעה שה´ מנהיג את העולם, לא רק במחשבה אלא גם במעשה, ואף על פי שאיננו מבינים תמיד מה הוא רוצה מאיתנו, מכל מקום אנו יודעים שהוא עושה טוב. ומותר לנו להיות עצובים, מותר לנו לא להבין למה דברים קורים כפי שהם קורים, אך אסור לחשוב שמתי שהמציאות אינה מתנהגת כפי שאנו רוצים, ה´ חס ושלום עזב אותנו. ולכן איבוד האמונה הוא דבר מאוד לא טבעי, כי האמונה היא הדבר הכי טבעי לעם ישראל, עם ישראל חי את אמונתו, חי את ה´ דרך המצוות ודרך ההדבקות במידותיו, ואמונה זו נובעת מכך שה´ נגלה אלינו, בצורה שאינה נתנת להכחשה. והעדות הטובה ביותר לכך היא העובדה שעם ישראל חי את חייו ללא שינויים מהותיים מאז מתן תורה. קשה לומר את זה כשרואים בצורה שטחית את הדור הנוכחי, אך בראיה הסטורית, על פני דורות, עם ישראל חי את התורה כשהיה קל וכשהיה קשה, תמיד הופיע את ה´ בצורה שמצופה ממנו לאור המציאות שה´ הוביל – אם זה בבית מקדש ואם בגלות. תמיד חיינו את התורה, תמיד שאפנו לקרבת ה´, ומשברים זמניים מעולם לא גרמו לתנודות משמעותיות בעובדה זו.
בראיה כזו, בידיעה ברורה של הנהגת ה´ במציאות גם כשקשה, ניתן להתמודד גם עם המציאות הקשה ביותר. כמו בסיפור על ר´ עקיבא, שבשעה שסרקו את עורו במסרקות של ברזל חשב על קיום "ובכל מאודך" (ברכות סא.), ולא על פסול כביכול בהנהגת ה´. ואולם, בסוגיא אחרת בגמרא (מנחות כט:) משה רבנו שואל את רבוש"ע את השאלה שלך על הסיפור של רבי עקיבא: "זו תורה וזו שכרה?", והתשובה היא "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". כלומר גם אתה, משה רבנו, לא יכול להבין את הנהגת ה´ וכיצד הא מסובבת טוב, ואף על פי כן לא כתוב שמשה רבנו איבד את האמונה, אלא אדרבה, קיבל פרספקטיבה רחבה יותר על הנהגת ה´.
בנושא זה נוגע גם ספר חובות הלבבות (שער אהבת ה´ פרק א´), שקובע שאדם שמפסיק לאהוב את ה´ לאחר שקרה לו משהו נורא, מעולם לא אהב את ה´ באמת. כך גם מסילת ישרים (פרק י"ט) המסביר את היסורים או כרפואה לאדם, או כנסיון המאפשר לו לעבוד את ה´ ביותר דבקות.
ליותר הרחבה את יכולה לעיין בספרו של הרב אבינר "משבריך וגליך עלי עברו" (על השואה) ו"גבר ישראל" (על ענייני ניחומים).
כל טוב,
יואב.
