מתקשה לסלוח לעצמי

חברה יקרה, שלום לך!
ראשית, יישר כוח עצום!! עצם העובדה שהגעת, לאחר תקופה, לרגע שבו החלטת לעמוד מול הקושי אותו את מתארת, והחלטת לנסות לפתור אותו- הרי עשית כבר חצי מן הדרך! ועל כן, אל לך לדאוג! כי בעז"ה, בסופו של דבר תצליחי גם לצלוח את חצי הדרך המובילה אל סופה.

אני חושבת שבעצם הרבה פעמים הרבה יותר קשה לנו לסלוח לעצמנו על דברים שעשינו, מאשר לאחרים.
אולי זה כי כשחבר פוגע בנו בצורה כלשהי, גם אם היא קשה מאוד, באיזשהו מקום אנחנו מרשים לעצמנו "ליהנות מן הספק" שאולי החבר לא באמת התכוון לפגוע, וגם אם אנחנו בוודאות יודעים שהוא כן עשה זאת בכוונה, אך אח"כ הצטער, אנחנו יותר בקלות גם אם לאחר זמן, מאמינים לו שהוא יהיה יותר טוב בעתיד, אפילו אם ניכוונו ממנו פעמים מספר בעבר, כי נו, גם הוא בנאדם ויכול לטעות. אבל, כאשר זה אנחנו אלה שעושים איזושהי טעות או מעשה שפשוט- "לא מתאים לנו", אנחנו מתביישים כל כך (או בלשון העם "מתפאדחים"). כי איך זה נפלנו ככה? כל כך לא מתאים לנו! חשבנו עצמנו ליציבים! חשבנו שאנחנו מישהו! שיש לנו איזה מקום, שהתכונות שלנו הן כאלה וכאלה, ופתאום, – רגע, מה, אני לא שם?!?… באיזשהו מקום, הציפיות שלנו מעצמנו יותר גבוהות מאשר מאחרים, מה שמקשה עלינו כל כך לסלוח לעצמנו.

בנוסף לכך, לפעמים מתוך היכרות ארוכת שנים עם עצמנו, והיסטוריה של ניסיונות כושלים בעבר לתקן ולשנות דברים בעצמנו (שאת כולם אנו יודעים וזוכרים בנפשנו), אנחנו עלולים להתייאש מראש מלקחת חלק במלחמה הזו, ומשאירים את המצב כמו שהוא. וזה מגדיל עוד יותר את תחושת הכישלון הפנימית שלנו, כי היא מקבעת בתוכנו את אותו מצב אותו שאנו רוצים לשנות, ובעצם, מגדילים את הפער בין הציפייה הגבוהה מעצמנו, והמציאות- שאיננו עומדים באותן ציפיות…. מתסכל….

דבר נוסף שכדאי לשים אליו לב, שלעיתים, אנחנו עלולים להחמיר עם עצמנו יתר על המידה, למרות שבאמת, הדברים אותם אנחנו רואים כאחריותנו, הם בעצם אחריותו של מישהו אחר. זה אפילו יכול לקרות יותר ככל שאנחנו מוסריים יותר, כי אנחנו רואים את עצמנו בעלי אחריות רחבה יותר לכל הנעשה סביבנו, ואז אנחנו שופטים בחומרה יתירה את מעשינו, במקום לראות את המציאות כמו שהיא.

בעצם, כדאי לחשוב- האם באמת הציפיות שלנו מעצמנו הן ריאליות? או שאנחנו קצת שוכחים את המקום שלנו לפעמים? אולי קצת שכחנו שלא רק האחרים, אלא גם אנחנו בני אדם, וגם אנחנו יכולים לעשות טעויות או מעשים שאחר כך נתחרט עליהם. בגלל זה, ברוך השם, קיבלנו במתנה את התשובה! "תשובה קדמה לעולם", אז כנראה שה´ ידע שנצטרך אותה, ולא נוכל להתקיים רגע אחד בלעדיה… ואולי, אם נכיר בעובדה, אבל באמת- מתוך קבלה פנימית עמוקה, שגם אנחנו עלולים ליפול לפעמים, לא נהיה כל כך מופתעים כשנפגוש את הרצפה… ההכרה שלנו בחולשות של עצמנו, היא בעצם אפילו אחת הנקודות חוזק שלנו! גם כי אני תמיד מוכן לנפילה- ואז, היא לא מפתיעה אותי, ואני לא נשבר ולא מתנפצת לי התדמית המושלמת שהיתה לי על עצמי בראש, ובנוסף זה יכול לעזור לי למנוע בכלל ליפול, כי אני כל הזמן מחזיק תמרור "זהירות! בורות בדרך"… כמובן, שאין המדובר בלוותר לעצמי כי מה אני, אין לי סיכוי בכלל עם כל המכשולים בדרך. בכל זאת, יש לנו תפקיד עצום בעולם "לעובדה ולשומרה", ולכן זוהי עבודה תמידית- כמו שר´ שמחה בונים היה אומר לתלמידיו- להחזיק בכיס אחד פתק בו כתוב "בשבילי נברא העולם" ובכיס השני "ואנוכי עפר ואפר"…

לאחר שעם כל זה, קרה מקרה, ואנחנו רוצים לצאת ולהמשיך ממנו הלאה, ולא להישאר תקוע באותו מקום, כדי להצליח לעבור את השינוי הזה, אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו בשני מישורים- האחד, הוא האמונה- "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן", והשני, אותו את הזכרת-להפוך את הבושה והתחושות מהאירוע בו אנו מתביישים, לזיכרון מכונן ומגדל, שעל גביו נוכל לבנות קומות נוספות.

שמעתי פעם שכאשר אדם מתבייש בדבר שעשה, סימן שיש לו תקנה, והוא יכול להיטיב דרכיו, מכיוון שאותו קלקול לא נעשה חלק מאישיותו, והוא עדיין רגיש לדבר, הוא עדיין שומע את הנפש הטהורה שלו. ולכן, אחת הדרכים להאמין בעצמנו יותר, היא לשמוח בכך שאנחנו רגישים לדברים שלא עשינו אותם כשורה, ואנחנו שמים לב לכך שהם אינם בסדר! אמנם זה נשמע קצת הפוך על הפוך, אבל נראה לי שזה השלב הראשון. ואמונה, זה מלשון "להתאמן", צריך לחזור על הדברים שוב ושוב- לומר לעצמנו, ולבקש מאחרים שיאמרו לנו, לכתוב ולשמוע, עד שהם יחקקו חזק בנפשנו. שלב נוסף בחיזוק האמונה שלנו באפשרות לתיקון, היא ללמוד את מעלת התשובה באופן כללי, ועד כמה "קרוב אליך הדבר מאוד". הרי ה´ נתן לנו את האפשרות הזו להפוך על פיה את המציאות, על ידי התשובה! ממש בצורה של נס! להאמין בזה, וללמוד את זה- אם בשיעורים או במאמרים או כתבות- זה מחזק את הנקודה הזו בנפש שלנו. (ואלול ועשרת ימי תשובה הם ימים שבהם התשובה קלה לנו יותר, ולכן הם ימים שבהם אפילו טוב יותר להתחיל, ולקוות לזכות בהתחלה חלקה יותר…)

החלק השני, שהוא עובד במקביל לחלק הראשון, הוא קיבוע הזיכרון, ו"מזעור נזקים". מה הכוונה? הרבה אירועים מאוד משמעותיים שאנחנו עוברים בחיים, יוצרים אצלינו רושם מאוד עמוק, ובכל פעם שאנחנו נזכרים בהם- אם זה כי משהו מזכיר, או סתם ככה עולה מחשבה פתאום, אנחנו ממש יכולים להרגיש את אותן תחושות שחשנו באותו הרגע בו היינו לראשונה, וממש חווים שוב את ההתרגשות/ההפתעה/השמחה/העצב/הפחד וכו´. לרוב, עם הזמן, ועם התרחקות מהאירוע, טבע האדם שעוצמת החוויה קטנה, והוא רק זוכר שפעם הוא פחד או פעם הוא התרגש, אבל כבר לא חווה שוב מחדש הכל. זאת מכיוון שהחוויה הפכה לזיכרון. כאשר זה לא קורה, אני חושבת שאפשר לגרום לזה לקרות בדרך מעט מלאכותית, לדוגמא: לצייר בראש את המקום כמסתכלת מבחוץ, ולא כחלק מתוך העניין, או לנתח בצורה שכלית מה היה שם באותו אירוע, לפרוט פרטים קטנים, להבין בשכל מה היה אותו עניין שבייש אותי וכו´. בנוסף, חשוב מאוד לציין לעצמי אילו דברים למדתי מאותו מקרה? מהם הדברים שלמדתי על עצמי או אחרים? מהם השינויים שחלו בי מאז? מהם הנקודות באופי שגיליתי לפני/אחרי/תוך כדי?

בנוסף, אמרת שאת נזכרת בזה מדי פעם. נסי אולי לחשוב האם זה קורה לך לעיתים קרובות? האם יש דרך שבה תוכלי להמעיט או להימנע ממה שמעורר בך את החוויה הזו? או שאולי תוכלי לנסות להתאמן בלהסיט את המחשבה. כלומר, כאשר את נזכרת באותו אירוע, מיד חשבי על משהו אחר, או משהו קרוב לו בזמן/במקום שחוט המחשבה שלך יוכל להסיט עצמו אליו בקלות יחסית.

קומה נוספת לכך במקרה שמשהו בייש אותי, נראה לי שצריך לנקוט בשיטת "מזעור נזקים"- כלומר, למצוא את הנקודות באותו עניין, שיגידו : למה זה לא היה כל כך נורא כמו שזה נדמה. נראה לי שזה החלק הכי קשה, וזה גם מתחבר לחלק הראשון של האמונה- כי , לפעמים באמת אין לנו תשובה מספיק טובה לשאלה הזו, מלבד: זה היה בעבר, אני לא יכולה לשנות את זה, והיום אני שונה ואעשה הכל כדי שזה לא יקרה יותר וכדי לתקן (אם ז ה אפשרי) את מה שהיה. להגיד את המשפט הזה זה משהו אחד, ולהרגיש ולהאמין בו זה משהו אחר. לכן הבאתי אותו בסוף, כי זה יכול לבוא רק אחרי איזשהו תהליך פנימי שתעברי עם עצמך, ואולי גם הסביבה הקרובה לך תוכל לעזור לך- תלוי בך, ואיך שאת מכירה את עצמך.

זו הזדמנות נפלאה להתחיל תהליך כזה של תשובה פנימית בחודש אלול! אשרייך שזכית להכיר בעצמך, ושאת שואפת לתקן ולהמשיך לגדול ולצמוח!!
בהצלחה רבה!
הדס
Hershko.hadas@gmail.com