בס"ד
היי,
אממ.. הייתה לי תקופה לא מזמן שבה היו לי הרבה ידידים וזה..
במשך התקופה הזאת התחלתי לאהוב את אחד הידידים שלי, ממש הייתי מדמיינת אותו, חושבת עליו כל הזמן, מאושרת לפגוש אותו.
אחרי שהיה לנו פעם אחת שבת סמינריון הבנתי בה שאני צריכה לנתק את הקשרים עם הידידים, ואחרי בירור עם עצמי הבנתי גם שאני לא יכולה כרגע להיות חברה של הידיד שהתאהבתי בו, כי תכלס אני צעירה מדי ואני עוד לא מספיק בוגרת בשביל להיות איתו ולקחת את הקשר הזה לכיוון של חתונה.
אז מה אני עושה עם הרגשות של כלפיו? אני לא יכולה להיות איתו כי זה לא מתאים ולא נכון, אבל מצד שני קשה לשכוח אותו ולהתעלם מהרגשות שלי אליו, כי כמה שאני לא ארצה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
מה אני עושה עם הרגשות האלה? אולי לספר לו עליהם ואז יהיה לי קל יותר לשכוח מהם? או להשאיר את זה אצלי בצד, ולחכות ליום שאני אהיה מספיק בשלה ובוגרת בשבילו, אבל עד אז לא להפסיק לחשוב עליו?
שלום רב
את מספרת על תהליך של התנתקות מהידידים והחברים והתהליך הזה הוא מאד מרשים ומאד מוערך – כל הכבוד לך!
התורה, כמעט תמיד לא מצווה אותנו על רגשות, מתוך הבנה שקשה מאד להתמודד איתם בצורה ישירה
כך גם לגבי החברה, את לא צריכה לשכוח את הרגשות. זה בסדר גמור להשאיר אותם' בצד' ולחכות ליום המתאים. ההמלצה היחידה היא מה שמתאים לך. לפעמים יש מצב שהתרגלו 'לחלום' על בחור, ואחרי כמה שנים של חלומות, מתברר שבעצם הכל כל כך השתנה שאין משמעות לחלום. לכן יחד עם החלומות, תמיד צריך לזכור, שאולי לקב"ה, יש תוכניות אחרות עבורך..
חזקי ואמצי
טוביה
tsbias1@gmail.com
