יש לי בעיה כזו
של "להידלק" על איזשהו בן.
וזה מתחיל מדבר הכי קטן… שהוא אומר לי חמודה שאני משוחחת איתו שיחה אחת רצינית
שהוא אומר לי שבוע טוב
{ובכל הפעמים זה מישהו אחר}
כאילו זה לא שאני חולת נפש אני יודעת שאומרים שבוע טוב זה מתוך נימוס…
וגם חמודה ושמשוחחים איתו.
אבל אני בגיל ה"טיפש עשרה" והוא באמת כזה..
יש מישהו בשיעור א' שאני ממש "מאוהבת" בו
ואני ממש רוצה שנתחתן ואנחנו אפילו לא מכירים,
וההתנהגות הזו של להידלק ממש לא מתאימה לי ואני מנסה להיגמל אבל לא מצליחה!
וזה מתחלף לי כל הזמן זה משגע אותי…
ועוד דבר שלא קשור לבינו לבינה,
אני נקשרת לאנשים מאוד מאוד חזק.
בין עם זה מורים ,ידידים ,חברות.
יש לי מורה אחת שאני פשוט אוהבת אותה..!
וכל הקטע שאני רוצה להראות כאן
זה שאני נקשרת מאוד מאוד חזק לאנשים.
ואני בתור אחת שכזו לא רואה את המציאות כפי שהיא.
אני לא שומרת על האיסור "לא תרבה שיחה עם האישה"
ואני כן מדברת עם בנים..
והיה בן אחד שרק חודש דיברנו בטלפון וכבר התחברתי אליו נורא ואני עצרתי את הקשר הזה ולקח לי לקום ממנו ולשכוח כמעט לגמרי חצי שנה אחרי… וזה המון זה היה רק חודש..
מה אפשר לעשות כדי לא להיות כזו?אחת שנקשרת לבני אדם כ"כ חזק?
ומה אפשר לעשות בנוגע להידלקות שלי על בנים.?
איך אפשר להימנע מכך?
בתודה מראש.
שלום לך.
דבר ראשון, להיקשר חזק לאנשים זה לא דבר פסול ושלילי. להפך. את בטח יודעת שיש הרבה כאלו שחושבות שהן בסדר מבחינה חברתית, ושיש להן מלא חברות – אבל בפועל, רמת הקשר היא רדודה ושטחית.
הרב קרליבך זצ"ל היה אומר: ["חבר טוב, זה אחד שאיתו אני רוצה להיות יותר טוב. אבל חבר אמיתי זה אחד שאיתו אני כבר יותר טוב". ]
הקשר והמשיכה בין בני אדם, זה דבר עמוק ומיוחד שה´ יתברך טבע בתוכנו. היכולת להבין ולחוש באופן חזק מישהו שהוא לא אני, מיוחד לנפש האדם. האדם נברא בצלם אלוקים – ולכן הוא דומה לה´ בדברים רבים. גם בעלי חיים חברתיים מאוד – לא יכולים להשתוות לבני האדם כמובן.
וברמה קצת יותר גבוהה, הקשר בין איש לאישה הוא גבוה הרבה יותר מאשר חברות בין איש לאיש או אישה לאישה. ההפכים משלימים זה את זה, החסרים שבכל אחד מתמלאים ע"י נוכחותו של השני. ההבנה וההתקשרות הנפשית הזו היא משהו מופלא.
בטח את יודעת, שככל שדבר מסוים יכול להגיע למקום גבוה וטוב יותר, כך מאידך, אם הוא נעשה באופן לא טוב – הוא נופל למקומות עמוקים וחשוכים יותר.
אהבה.
מה זו אהבה?
כשאנחנו קוראים ספר יפה או סרט טוב על אהבה, אנחנו מתרגשים מאוד. ומדוע? כי זה נוגע במקום עדין מאוד בתוך הנפש שלנו. כי אנחנו רוצים להגיע לאהבה המופלאה הזו שמתוארת בין הדפים או על המסך. לזה בדיוק קוראים "לחיות בסרט". אם ננתח לרגע את סיפור המדהים ואת הרקע שלו בכלים שכליים, לפתע יתגלו בקיעים בעטיפה הזוהרת של האהבה המופלאה.
תחשבי רגע על סרט טוב שראית לאחרונה. מיד לאחר הסצינה האחרונה, האורות באולפן כבים. השחקנים מורידים את האיפור, רבים עם הבמאי על העלאה במשכורת, מגיעים הביתה – לבית ריק או שמחפשים בן זוג חדש בפעם המי יודע כמה. [סרט].
את מתארת שגם את חיה בסרט – את רוצה להתחתן (!) עם בחור שלא מכיר אותך בכלל, הרי ברור לך שזה שטות. כשמישהו אומר לך שלום במכולת את כבר מדמיינת איזה חמודים יהיו הנכדים שלכם?!?
לאהבה אמיתית מגיעים לאחר שנים רבות של חיים משותפים. לאחר שעוברים יחד שמחה וכאב, קושי והצלחות – מגיעים למקום כל כך מחובר בנפש, וזוכים להרגיש סוף סוף דבר אחד.
לאורך הקשר זוכים מדי פעם להארה של חסד עם איזו הבלחה והתנוצצות של תחושת חיבור גדולה ומאירה.
נראה לי שמה שאת מתמודדת איתו זה לקיחה של הכוח הנפשי שמתאים לסוג הקשר הראשון והפיכתו לסוג הקשר השני. מקשר חברות טוב ובריא (וכפי שאת מתארת, עמוק), למין דמיון של אהבה, כאשר אם הוא היה נשאר ברמה הראשונה, הוא היה נפלא – אבל הסבתו להיות דחף של אהבה דמיונית זו בעיה. כל זה אני אומר מעבר לבעיה ההלכתית של קשר בין בן לבת שלא למטרת נישואים, ואני מצרף לך קישורים לתשובות ששלחתי בנושא:
חברות ונישואין בגיל צעיר – https://www.kipa.co.il/ask/personal.asp?id=123835
