אני מתנצל מראש, כי אני לא בטוח איך לנסח את השאלה וזה עלול להיות מבולגן… אז ככה: תמיד ידעתי שיש לי רגשי נחיתות. לא ידעתי עד איזה גבול זה מגיע, אבל היגעתי לארונה לכמה מסקנות, וסידרתי לעצמי משפטים שפחות או יותר מתמצתים את מה שאני מרגיש – ולא רק מרגיש, אלא משוכנע שזה נכון: 1. אני מסוגל לאהוב, אבל אין סיכוי שיאהבו אותי. יש עוד אנשים רבים וטובים ממני, אז למה שיאהבו דווקא אותי? אני לא מדבר על אהבה של משפחה, אלא על אהבה של חברה (בת זוג). 2. אני יכול לעשות רשימה של חמשת החברים הטובים ביותר שלי, אבל אני בטוח שאני לא היה ברשימה שלהם. 3. כל פעם שאנשים מדברים, אני לא אצטרף אליהם כי אני מרגיש שאני סתם אדחף. 4. כשאני רואה בת שאני מכיר, קשה לי לעצור ולהגיד שלום ארוך ולפתח מעין שיחה, כי אני מרגיש שהיא רק רוצה להיפטר ממני. יש עוד כמה, אבל אני לא אגזים. אגב, אני שפוי וצלול ואין לי בעיות נפשיות, ככל שאני יודע… אמרו לי פעם שאני שונא את עצמי, אבל זה רק מי שמכיר אותי באמת, כי מבחוץ אני לא מראה את זה ומשתדל להסתיר את זה שיותר. לכן, אגב, אני מרגיש תמיד שאני משקר לעצמי. בחוץ משהו אחד, בפנים משהו אחר. אז זה לא בדיוק תהליך טבעי שקורה לכולם… אני תמיד מרגיש שאין מקום שבו אני יכול להרגיש ממש בנוח. תמיד אני לא מתאים, תמיד לא מרוצים מזה שאני שם, תמיד רק מחכים שאני אלך. אין פיתרון קסם, אני יודע על כל המשפטים היפים על החשיבות של האדם ועל זה שבכל זאת נבראתי וכו' – אבל תכל'ס, אם אני רק מנסה להעלות לעצמי את הביטחון העצמי אני מרגיש סנוב, מתנשא ואגואיסט. אני בטח נשמע (נקרא) כמו אדם אומלל ומסכן, שאין לו אף אחד בעולם. אבל כשאני מסתכל על עצמי, אני לא כזה בכלל. אני רק מרגיש שאני תמיד צריך להיזהר כדי לא להיות איפה שאני לא רצוי, ואני מרגיש שזה כל הזמן ובכל מקום. הכי מטריד אותי זה שאני בטוח שאני יכול לאהוב אבל אף אחת לא יכולה לאהוב אותי באמת. אם אומרים לי מחמאה, אני מחשיב את זה כאילו מרחמים עליי… ואני לא יכול לצאת מזה, ואני לא יודע אם מה שתכתבו לי כתשובה יעזור, אבל אני חייב לנסות. מצטער על הבלאגן ועל השאלה הלא מאורגנת (התנצלות די צפויה מצידי…), תודה רבה… אני.
שלום!
כדי להרגיש אהוב אתה צריך קודם כל להרגיש אהוב על ידי עצמך ועל ידי הקב"ה. אם לא תאהב את עצמך-מי יאהב אותך? אפילו אם אתה מנסה להסתיר את חוסר השלמות הפנימית שלך, היא מבצבצת ועולה החוצה מהתנהגויות שונות שלך. לא צריך לומר: אני לא אוהב אותי, כדי להביע זאת. מספיק מבט, התנצלות מיותרת, תזוזה של אי נוחות כדי לשדר את זה. דע לך שאנשים לא מרגישים בנוח בחברת מי שלא נוח לו עם עצמו. זה הגיוני שאי הנוחות שלך עוברת אל האחרים ואולי באמת מרחיקה אותם ממך.
אני מאמינה שאתה מרגיש שרוב מערכות היחסים שלך אינם מספיק הדדיות. זה כנראה נובע משתי סיבות:
א. רגשי הנחיתות גורמים לך לראות את הדברים כך למרות שזה ללא באמת כך בכל הקשרים שלך.
ב. ייתכן מאד שבחלק מהקשרים , במיוחד היותר קרובים, אתה באמת אוהב את השני יותר משהוא אוהב אותך וזה בגלל שאתה משדר לו שלא ממש כדאי לאהוב אותך, עובדה שאפילו אתה לא אוהב את עצמך.
לצאת מזה זה הרבה עבודה עצמית. כיצד כדאי להתחיל לעבוד?
נראה לי שהמפתח לעבודה העצמית הזו הוא עבודה מידותית מאד גדולה של השתחררות ממה שיחשבו עלי!
אתה צריך לחשוב על עצמך: מה טוב לך? מה כדאי לך? מתי אתה נהנה?
עזוב את האחרים, אם לא טוב להם איתך הם כבר ידעו כיצד ללכת. אתה צריך לעשות מה שנעים לך. בגבולות ההתחשבות הסבירה באחרים. יתר התחשבות והתנצלויות בדרך כלל רק מעיקים.
להשתחרר מכל החשבונות של מה שהאחרים חושבים עלי ועד כמה הם אוהבים אותי זה אומר להשתחרר ממידה מסוימת של גאווה: חשוב לך מאד שאחרים יהנו בסביבתך שלא תעיק וכו' מתוך כך אתה מתנצל, לא נעים לך וכו' מתוך זה אתה בעצם מעיק על האחרים יותר!
זו עבודה עצמית גדולה אבל בסופה תמצא שיותר נעים לך בחיים.
זה מאד קשור לעבודת ה' כי מי שמאמין שהקב"ה אוהב אותו באמת, כפי שהוא, לא מנסה כל הזמן לגייס את אהדת הסביבה וראה זה פלא- הוא זוכה באהדה גדולה מאד.
וטיפ לסיום: לא כדאי לך לצפות לשלמות מעצמך בשום תחום וגם לא בתחום הזה. ישנם אנשים שנולדו עם בטחון וקסם אישי שמאפשרים להם לשחות כדג במים בכל מצב וישנם אנשים שנולדו הססנים ובישנים יותר, זה רצון ה'. חשוב שתרגיש בטוח יותר בעצמך אבל אם תציב לעצמך שאיפות של להיות מסמר כל מסיבה כנראה שתתיאש מראש ותיכשל מהלגשים את מטרותיך. לכן, כדאי לך , במקביל לעבודה ולשינוי, גם לקבל את העובדה שהשינוי לא יהיה מקצה אל קצה, וגם אם לא תהייה האדם שהכי בטוח בעצמו בעולם- תוכל לחיות חיים נעימים וטובים.
בהצלחה וכל טוב
רויטל, חברים מקשיבים
