סוף הדרך…(ה)

שואלת יקרה שלום לך!

שאלתך יפה וחשובה, וחשבתי עליה רבות. היא עוררה אצלי מספר כיווני מחשבה שהייתי רוצה לשתף אותך בהם, בתקווה שתמצאי תשובה לשאלתך.

אתחיל במשפט האחרון שלך – "איך מוצאים את עצמך"? – שאלה טובה. ובעצם השאלה המקדימה לה היא "מי אני?". אחרי שאדע, לפחות באופן כללי, מי אני, אולי אוכל להתחיל לחשוב על דרכים איך לחפש ולמצוא את האני הפרטי שלי. אולם, האני שלנו, הוא הרי "חלק אלוק ממעל" ומכיוון שכך, הוא אינסופי ובעצם לא ניתן למצוא ולהגדיר אותו לגמרי. אם כן, מה עושים? הדרך שלנו להכיר את עצמנו היא מבחוץ כלפי פנים, כלומר אנו עושים פעולות ממשיות של לימוד, יצירה, בניה, נתינה ועוד, ומנסים לחוש ולהרגיש בכל אחת מהפעולות הללו, האם יש לנו הזדהות פנימית. אם אנו חשים שכן, הרי סימן שהדברים הללו מבטאים איזושהי תכונה פנימית עצמית שלנו, וכך לאט לאט אנו מגלים ומביאים לידי ביטוי צדדים שונים שבנו. אולי נחזור לנקודה זו בהמשך, אך רציתי להתייחס לעוד כמה נקודות שעלו בשאלתך.

את כותבת שכאשר דברת עם כמה מחברותיך, גילית פתאום שלכאורה אין לך חיים משל עצמך. אולם, נראה שעד לאותה שיחה, מצאת סיפוק רב בהדרכתך ובמה שאת נותנת, כפי שעולה מהמשך שאלתך. ובאמת, אין פלא שמצאת סיפוק כה רב. רבי נחמן מברסלב כותב כי הנתינה היא אחת הדרכים הישירות ביותר להדבק ולהדמות להקב"ה, שהרי הקב"ה הוא מקור כל היש, והוא מקור הברכה והשפע לכל העולמות, ואם, כפי שכבר ציינו, האדם הוא בעצם חלק אלוק ממעל, הרי שהנתינה היא אחת הדרכים הישירות והחזקות ביותר להתחבר לאני האלוקי שהוא האני העצמי היותר גדול ואמיתי. את כל זה את כבר יודעת, שכן את מזכירה שמעודדים אותך כל הזמן לתת לאחרים משלך. בכל זאת אני רואה צורך להזכיר ולחזק נקודה זו, שכן ממכתבך עולה כי את בחורה ערכית ביותר, ועם כל הכבוד לתחושות שעלו בשיחה עם חברותיך, אין לשכוח את העיקר – כל נתינה לאחרים היא בעצם נתינה גם לעצמך. הנתינה מהסוג שחווית בשנים האחרונות כללה התחברות ומעורבות עמוקה בחיי חניכיך באופן רציף וממושך, וסיפוק רב מכך שישנם רבים המושפעים ממך ומעוניינים ללכת בדרכך. דברים מסוג זה הם מרגשים ומגדלים, ובעלי משמעות ערכית ורוחנית עמוקה. כל אלה גידלו אותך בשנים הללו והפכו אותך למי שאת היום, והם בהחלט חלק מהחיים העצמיים שלך. נכון, כי יש היום נטייה חזקה בעולמנו לצד הנהנתי האנוכי, ואכן אין להתעלם מהצורך של האדם בחיים משלו, אך דווקא משום שנטייה זו כל כך חזקה, הרי שיש להיזהר לא ליפול בצד החלקי והקטן שלה, ולזכור ולהזכיר את משמעותה וחשיבותה של הנתינה, ואת המלאות והשלמות שהיא מעניקה לנפש הנוקטים בה.

אם כך, מדוע בכל זאת התעוררו בך תחושות כאילו לא עשית די בשביל עצמך?

ראשית כל, אין לשלול את האפשרות שהתחושה שהחברות שלך העלו היא תוצאה מכך שלא קיבלתן מספיק הערכה, חיזוק ועידוד בעבודתכן. עבודה מסוג זה היא בהחלט קשה ומאתגרת מאד – מצד החניכים, הקומונרית, ההנהלה הארצית, ההורים, וכדומה, ועל מנת להמשיך ולהתמלא באנרגיות של עשייה יש צורך בעידוד ותמיכה תמידיים. אם אכן כך, יתכן שיש מקום להסב את תשומת ליבם של כל אלה לעובדה שלאחר תקופה ארוכה של הדרכה אתן מרגישות כפי שאתן מרגישות, "שאין לכן חיים של עצמכן", וכי היה עוזר לכן לו הייתן מקבלות פחות ביקורת ויותר עידוד, חיזוקים והכרה מצד הגורמים השונים המתאימים. גם אם כעת כבר אינכן מדריכות, יתכן שהדבר יעזור לבאים אחריכם. בדרך אגב, אציין, גם אם יהיה לך תועלת מכך רק בעתיד, כי יש מידה רבה של הדדיות בנקודה זו – אם אתן תביעו דברי שבח לקומונרית, תאמרו מלים טובות לחניכים, ותעודדו את ההורים, תתפלאו להיווכח איך אמירת מילה טובה מעוררת אמירת מילה טובה מהצד שכנגד, וכל זה עשוי לעורר תחושות טובות שלך מחיי הנתינה ותחושה של הזדהות בין הפעילות הזו לחיים שלך.

ואחרי כל מה שכתבתי, אני רוצה גם להתייחס במלוא הכבוד והרצינות לצורך המאוד מובן ולגיטימי שלך למצוא מה מתאים לך, ומה מבטא אותך, מלבד מה שגילית באמצעות הנתינה. כל אדם צריך זמנים של שקט מההמולה הסובבת אותו, וזאת במיוחד לאחר מספר שנים של עבודה עם נוער מלא חיים וחיוניות, הבודק תמיד את הגבולות ומספק אתגרים בלי סוף. ברור שכעת כאשר את ב"חופש" מההדרכה עולה השאלה "מי אני? מה אני רוצה לעשות רק בעצמי, ובשביל עצמי?" .

כפי שכתבתי בהתחלה, הרי אנו מגלים מי אנו, ומה אנו אוהבים מתוך התנסויות שונות. דברים שנגעת בהם בעבר, והיית רוצה להתנסות בהם בצורה יסודית יותר, יכולים להוות קצה חוט. דברים שאת רואה מסביבך, ומעוררים בך איזשהו עניין, גם הם יכולים להוות אפשרות. וישנן עוד דרכים לגלות ונוכל להמשיך לדבר עליהן, אם תרצי, אך ראשית לכל נראה לי שכדאי שתקדישי זמן שקט וממוקד לחשוב על כך ותמצאי את תחומי העניין שלך. משאלתך נראה שיש לך כבר מחשבות מה יכול לעניין אותך, אולם את חוששת שלא יהיה לך די זמן לצורך כך.

כאן את נוגעת בנקודה לא פשוטה – "מה שהלב חושק, הזמן עושק". כן – היממה שלנו מורכבת "רק" מ – 24 שעות. השנה שלנו מורכבת "רק" מ – 365 ימים וכו'. הזמן הוא מוגבל ומצומצם, ומשימות החיים רבות ומגוונות. כיוון שזו המציאות, הרי שהחכמה היא לנסות לתמרן בתוך הזמן שיש לנו, ולהבין שלעולם לא נוכל לשקוע לחלוטין ב"מה שאנחנו אוהבים בשביל עצמנו". החיים תובעים את שלהם – אוכל, לימודים, עבודה ועוד, הם לא תמיד דברים שבהם אנו מוצאים לגמרי את סיפוקינו, אך הם נדרשים מעצם חיינו. אך, בוודאי שאין זו סיבה לוותר על כל מה שאנו רוצים בחינת – "הכול או לא כלום". כדאי ללמוד ככל שניתן להסתפק ב"כמה שאפשר". בתוך מסגרת הזמן והמשימות העומדות לנגדך, תוכלי למצוא זמנים אפשריים לממש דברים שאת אוהבת לעשות עם עצמך, לפחות במידה כלשהי.

אני מבקשת לתת לך מחשבה נוספת, אך ורק לצורך הרחבת הדברים ועל מנת ש"ישב בראש" היכן שהוא, אם כי ברור שזו מחשבה קשה ליישום – כיוון שהחיים מלאים תביעות שונות, כפי שכתבתי, הרי שתחושת החיים שלנו תהיה טובה יותר אם נלמד להרחיב את היריעה של "מה שאנו אוהבים לעשות, בשביל עצמנו, בשביל החיים שלנו" שתכלול גם את כל אותן תביעות. ככל שנלמד לאהוב את החיים כולם , כמכלול, על כל המרכיבים שבהם, כולל אלו המעשיים וכו', שכיום נראים בעינינו כעול, נצא נשכרים – כי אז נמצא את עצמנו אוהבים הכל, או לפחות כמעט הכל. אך ברור שזו עבודה של חיים לחוש כך ולמצוא את עצמנו בכל דבר ועניין, ובינתיים כדאי בכל זאת להקדיש זמן למה שאנו אוהבים לעשות באופן פשוט, כאמור.

אסיים בכך שנהניתי מאוד לקרוא את שאלתך ולענות עליה, ולהיפגש באמצעות השאלה עם בחורה ערכית שכמוך. יישר כוחך, עלי והצליחי בכל דרכיך!

אך טוב,

שפרה
shiframish@gmail.com