בפרשה אנחנו פוגשים את בנות צלופחד.
הן באות בבקשה שנראית קצת אגואיסטית, לא? כאילו מה – משה רבנו הוא הסוכן נדל"ן שלכן?
חמש אחיות שאבא שלהן מת ובאות למשה לבקש נחלה – "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן…"
משה פונה להקב"ה, שתגובתו לכל הסיפור היא: ["כן בנות צלופחד דוברות"].
ולמה דווקא זהו המינוח? "כן"? למה לא לומר פשוט: וואלה נכון אתן צודקות? אז כמובן שאפשר לפתור ולפטור את העניין בסלנג התנ"כי, וככה דיברו פעם ושיהיה שבת שלום.
אבל, התפארת שלמה מסביר שב"כן" הזה שהקב"ה אומר, '[כן] בנות צלופחד דוברות' יש הרבה מעבר ל"נכון, הם צודקות",
הקב"ה בעצמו מעיד עליהן שהבקשה שלהן נוטפת [כנ]ות, היא ממש לא מתרכזת רק במימד האישי של לראות את צורכי עצמן. שבנות צלפוחד באות לבקש נחלה, הן באות כי הן מחבבות את הארץ, הן באות כי הן באמת רוצות להקים את שם אביהם, ומשה מקרב את משפטן לפני ה', שזה בעצם לקרב את התפילה והתביעה שלהן שתהיה כללית ולא רק פרטית, שתהיה אל ה'! והקב"ה אומר למשה – אל תדאג, לא אתה צריך לקרב את הפנייה שלהן. עצם הפנייה שלהם היא [כנ]ה ונכונה בפני עצמה.
בכל צער ובקשה פרטית אפשר להתפלל על עצמי, 'אוי ה' תרפא אותי אני חולה ומאוד כואב לי' ומצד שני, אפשר גם להכניס את המימד הכללי – לשתף צורכי עצמי עם צורכי שמיים! ה' תרפא אותי כי כשאני חולה, הבריאה שלך חסרה בעצם…
וחשוב שיהיה את המימד של הכנות, לא להלביש ת'רצונות הפרטיים שלנו כביכול למען ה', כי את הזיוף כידוע מריחים.
ה'שפת אמת' נותן הערה שהיא בעצם הארה מדהימה לכל הסיפור הזה, ואומר שרואים שהעניין של בנות צלופחד זה לא לדאוג לעצמן ולכן בכל פעם שהן מוזכרות, הסדר של השמות שלהן משתנה, אין סדר קבוע, וזה מראה שבתוכן יש איזו אחווה אחת לשנייה, כל אחת נותנת את המקום שלה לאחרת, כי אם העניין כאן הוא טובת עצמן, אז גם בתוכן היה צריך להיות איזה רחש בחש של לדאוג למשבצת הפרטית שלי.
אבל כל עוד יש ביניהן אחדות ודאגה אחת לשנייה, זאת ההוכחה שהבקשה שלהן היא לשם שמים.
כי אין אפס כשהמעשה לשם שמים אז הכול נעשה באחדות!
הימים האלה, ימי בין המיצרים, הם הימים שמזכירים לנו שהצער הפרטי של כל אחד מאתינו זהו בעצם צער השכינה, וזה אחלה זמן לראות בעניינים הפרטים שלנו, סמל למשהו הרבה יותר גדול, ולעשות את זה בכנות, להיות אנשי אמת, הרי "לא חרבה ירושל
