"אלה מסעי בני ישראל…"
42 פעמים כתוב בפרשת מסעי "ויסעו", ו42 פעמים "ויחנו". לא פשוט. למי יש כוח להסתובב במדבר החם, הצחיח, החדגוני. ללכת ולעצור, ללכת ולעצור. חלאס. מתי מגיעים כבר לארץ?!
בפרשת בראשית, ביום השלישי לבריאת העולם, ה' אמר:" תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" אבל האדמה לא עשתה כן, אלא: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". היה מעבר מעץ פרי עושה פרי לעץ עושה פרי. מה ההבדל בין עץ פרי עושה פרי, לבין עץ עושה פרי? שבתחילה היה מיועד שיהיה טעם העץ כטעם הפרי ובסוף רק לפרי עצמו יש טעם, והעץ חסר טעם (רש"י בעקבות חז"ל).
ניתן לראות בדוגמא זו משל לתכלית ואמצעי, הפרי הוא התכלית, והעץ שמגדל את הפרי הוא האמצעי.
כיום, כשאדם רוצה להשיג תכלית מסויימת, את הפרי, איזו שהיא מטרה, והוא צריך לעבוד קשה בשביל להשיג אותה, הדרך מייאשת אותו, מעיקה עליו, ובוודאי לא מתוקה כמו השגת המטרה עצמה, הפרי. "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו".
אבל הגדולה היא לדעת להינות גם מהדרך – טעם העץ כטעם הפרי. לדרך ישנה חשיבות. היא לא רק משהו שצריך להעביר, ומהר!
שפת אמת, תרל"ה:
"ויכתוב משה… מוצאיהם למסעיהם…" – כי אלו המסעות היו בפרטות ענין המ"ט (49) שערי טומאה שיצאו מהם בכלל ביציאת מצרים ואח"כ תקנו בהמסעות בפרט (42). ועם ז' מסעות שחזרו הם מ"ט (רש"י לפרשת חוקת כ"א, ד'. לאחר מות אהרון בנ"י חזרו שבעה מסעות לאחוריהם. מהר ההר למוסרה. ובדברים י', ו' רש"י מפרש שהחזרה לאחוריהם הייתה מפאת הסתלכות ענני הכבוד ויראת בנ"י ממלחמת מלך ערד). וזה מעלה גדולה למשה רבנו עליו השלום, שחזר לבני ישראל כל תהלוכות הנהגתו מיציאת מצרים עד ביאתם לארץ.
המעלה היא בכך שזוכרים את התחנות!
וכן צריך להיות לכל איש ישראל שנקרא מהלך וצריך לזכור בסוף כל מדרגותיו את כל אשר עבר עליו מהתחלת מהלכו.
וכן מצינו ביעקב אבינו עליו השלום "במקלי עברתי את הירדן הזה", וכל אשר עבר עליו באותן כ' שנה לא שכח מדרגה ראשונה ועל ידי זה בא להכנעה אמיתית"
חברים, לדרך, קשה ככל שתהיה, יש משמעות. בכל שלב פותחים איזה שער, ומתקדמים. יש להוקיר כל רגע ו
