עומס רגשי והתמודדות

שלום לך.

השאלה שלך מרגשת, מעניינת, וגם משקפת קושי שרבים רבים מתמודדים איתו. יש כאן הרבה נושאים חשובים שאפשר לפתח, ולכן נבחר רק כמה מהם. מבין מכלול ההיבטים, הפן ההלכתי נראה דווקא פחות "מועיל" מבחינתנו, ולכן נקדיש לו פחות תשומת לב הפעם. מה שיותר מעניין וחשוב כאן היא אותה שרשרת אירועים שמובילה אותנו דרך טווח רחב של רגשות – כעס, תסכול, אכזבה, עלבון – אל מגוון התנהגויות שעוקבות אחריהן (שבדומה לדוגמא שהבאת בשאלה, יכולות בתורן לייצר "סיבוב" נוסף של רגשות קשים).

כולנו, ברגעים מסוימים של חיינו, נתקלים בקשיים שונים ומגוונים בהמון תחומים, ונדרשים להתמודד איתם. לכל אחד יש אולי קושי ייחודי משלו, אבל כולנו נאבקים בסופו של דבר באותו מאבק: להתגבר על מה שקשה ומציק, ולהגיע ליעדים חיוביים שהצבנו לעצמנו. מטבע הדברים, כשאנשים דתיים מתמודדים עם קשיים, הקב"ה נוכח באופן יותר בולט במחשבה שלהם. אנחנו משתפים יום יום את הקב"ה בחוויות שלנו, מדברים איתו (דרך תפילה או בצורות אחרות), מבקשים ממנו בקשות ובכלל – מתייחסים אליו באופן די ישיר. לכן הנוכחות של הקב"ה ברגע הכעס שלך היא טבעית לחלוטין ומאוד מובנת. מנקודת מבט דתית אפשר אפילו לומר שהתייחסות כלשהי לקב"ה, במיוחד ברגעי משבר, עדיפה על אי התייחסות ועל חוסר מודעות מוחלט לנוכחותו. גם אם התוצאה (העגומה כשלעצמה) היא "תפילת הדרך" שנקרעת ומושלכת לרצפה ברגע של סערת רגשות חולפת. כשחז"ל טבעו את המשפט "אל תדון אדם בשעת כעסו", כנראה שהם חשבו על משהו בסגנון הזה.

אירועים שמתרחשים בחיינו והאופן שבו אנחנו חושבים עליהם ובעקבותיהם, יוצרים אצל כולנו תגובות רגשיות. לא כל אחד מגיב באותו אופן: כשאחד כועס הוא עשוי "להוציא את זה על אחרים" בצעקות או ביחס פוגע, וכשהאחר כועס הוא עשוי דווקא להסתגר בתוך עצמו ולהתנתק מהעולם. לא תמיד אנחנו מתכננים באופן מודע את התגובות הרגשיות שלנו, אבל יש לנו את היכולת להבחין בהן לאורך זמן ולהחליט אם הן מתאימות לנו או לא, האם הן רצויות ומועילות לשחרור מתח והבעת רגשות או שהיא הרסנית ומזיקה לנו או לסביבה. בשאלה שלך הצגת תהליך כזה בדיוק: חשת עומס רגשי, הרגשת צורך עז "לפרוק" אותו באופן אקטיבי, ואת מתחרטת על הצורה הספציפית שבה עשית זאת. ההתבוננות הזאת וההחלטה שלך לקחת פיקוד על האופן שבו את מביעה רגשות ומתמודדת עם מצבים, היא נקודת התחלה מצוינת שמצביעה על כך שיש לך רצון – וכנראה גם יכולת – לתעל את החוויות שלך ביומיום לאפיקים חיוביים, כאלה שאפשר לצמוח מהם.

אני לא בטוח שכדאי לקבוע חד משמעית שקריעת "תפילת הדרך" היא איתות רשמי לפתיחת קמפיין חתרני נגד ריבונו של עולם, בדיוק כמו שכשילדים מציירים על הקירות בבית או שוברים צעצוע ברגע של תסכול, לא הם ולא ההורים מפרשים זאת כמרד או כהבעת אי אמון מוחלט בהורים או במשפחה או בעולם. הכוח לתת משמעות לאירוע שקורה לך – הוא שלך, ולא של אף אחד אחר. אבל את, כמו ההורים, יכולה להכין מראש פתרונות אפשריים לאותם רגעי מתח וסערת רגשות, פתרונות שנחשבים בעינייך טובים יותר מקריעה פתאומית של פיסת נייר שנמצאת בארנק או השלכת הטלפון הסלולרי למעמקי האגם. טווח האפשרויות הוא בלתי מוגבל, אבל רק לשם המחשה: את יכולה לכתוב על פתק (או לצייר) את הרגשות הקשים שלך ואז לקרוע אותו לחתיכות קטנטנות. את יכולה לארגן לעצמך שק אגרוף – או קבוצת כריות תמימה – ולכלות בו את זעמך. את יכולה להשמיע מוסיקה בקולי קולות ולצרוח איתה את המילים. אם תכיני לעצמך – ברגע של שלווה – חלופות שנראות לך טובות, הן בהחלט עשויות לעזור לך להפנות את הצורך לתת ביטוי אקטיבי לרגשות קשים – לכיוונים הרצויים לך.

כל זה היה בעיקר "פתרון טכני" שעשוי לעזור. אבל לצד עניין הפריקה ישנו גם עניין הרגשות עצמם. הקושי עצמו. בדיוק כמו ב"החצנת רגשות", גם התמודדות עם קשיים ולחצים משתנה מאוד מאדם לאדם, וגם אותה ניתן "לתכנן" ולארגן קצת, לעשות חושבים ולפעול גם מהבטן – אבל גם מהראש. בדיוק כמו שמעניין ומועיל לחשוב (שוב, ברגע של שלווה): מה אנחנו עושים כשאנחנו חשים רגשות קשים (קורעים? מרביצים? צורחים?), מעניין ומועיל לחשוב: איך אנחנו מתמודדים עם אותם רגשות, שנולדו מאותם קשיים שמציקים לנו? האם אנחנו נשארים עם זה לבד או נעזרים באחרים? האם אנחנו מסתפקים בהתגברות פעם אחר פעם על מה שקורה (פורקים רגשות וממשיכים הלאה), או מגבשים אסטרטגיה רחבה יותר של התמודדות? אסטרטגיה כזאת יכולה לכלול, כאמור, הסתייעות באחרים. לפעמים דווקא ברגעי משבר אנחנו (או חלקנו לפחות) נוטים להתכנס בתוך עצמנו ולהירתע מניסיון לקבל עזרה, תמיכה, צ´ופר או חתיכת שוקולד מהגורמים המתאימים. וזה למשל הרגל שאפשר לשנות. ולא רק בקבלת תמיכה רגשית או עידוד, אלא גם בחשיבה איך לצאת מהברוך התורן ואיך להצליח לייצב את במצב. לפעמים דווקא כשאנחנו משתפים אחרים, עצם זה שאנחנו מדברים, מסבירים, כבר מבהיר לנו עצמנו טוב יותר את מה שאנחנו חושבים ומרגישים (בלי קשר בהכרח למה שהאדם שמאזין אומר או מציע). ככל שנפתח לעצמנו עם הזמן עוד ועוד אסטרטגיות התמודדות שמתאימות לנו, יהיה לנו קל יותר לא רק "לצאת" מהסערה הרגשית אלא לצאת ממנה אל נתיב מעשי ואופטימי של פעולות לשיפור המצב.

ואולי לפני סיום, בכל זאת מילה כללית על מקומו של הקב"ה בצרות שלנו, בני האדם. או יותר נכון, התפיסה שלנו ביחס למקומו של הקב"ה בצרותינו ובחיינו. לפעמים אנחנו נוטים לראות בקב"ה מעין "שוטר תנועה" כלל עולמי שחורץ גורלות ומפיל עלינו התמודדויות וניסיונות. במילים אחרות, הכל היה ממש בסדר אם הוא היה פשוט עוסק בענייניו ומניח לנו לנפשנו. כשמסתכלים על המציאות כאוסף בלתי נגמר של ניסיונות, המצב באמת יכול להיראות קצת מייאש. במקום זה אפשר להתייחס לקב"ה כדמות שנמצאת לצידנו ולא מולנו. שנלחמת ונאבקת יחד איתנו – ככל שאנחנו נותנים לדמות שלו מקום ונוכחות בתודעה שלנו. איך נותנים לו מקום – זה כבר מאוד תלוי ביצירתיות של כל אחד מאיתנו, ויש המון דרכים. אפשר ללמוד בחברותא או להתבודד. לשיר בקולי קולות או ללחוש תפילה חרישית. כשאנחנו זוכרים ש"הרשות נתונה" לא פחות מהמידה שבה "הכל צפוי", ההתמודדות עם הקשיים תופסת צבע פחות גורלי ועמום ("אהה, גורל אכזר!") והופכת לשורה של התמודדויות קטנות, אתגרים קטנים, הרבה בעיות קטנות שאחת אחת אפשר, איכשהו, להתגבר עליהן ולהרגיש טוב.

אז לסיכום: השאלה המצוינת שלך חושפת שני שלבים מרכזיים בהתמודדות עם קשיים משמעותיים: ביטוי הרגשות שגועשים בבטן, וקבלת החלטות אקטיבית לפתרון. כדי להצליח לגייס את עצמנו לפעולה חיובית ומוצלחת, אנחנו צריכים במקרים רבים "לפרוק" רגשות. יש הרבה דרכים לעשות זאת, ולנו יש את היכולת לבחור בדרכים מסוימות על פני אחרות. אחרי שפרקנו ונרגענו קצת מהסחף הרגשי, אפשר וכדאי להתחיל לחשוב קצת יותר "מהראש": מה הבעיה בעצם? אולי (וכנראה ש) היא לא גדולה כפי שאני חושב? איך ניתן לפרק אותה לכמה בעיות יותר קטנות ולהתמודד איתן שלב אחר שלב? במי ניתן להיעזר כדי להגיע לפתרון? שאילת שאלות כאלו מעלה אותנו מהמסלול הרגשי והכללי (שום דבר לא הולך, אין תקווה, הכל גדול עלי) למסלול היותר רציונלי והמעשי (בוא נחשוב על זה רגע: בעצם לא הכל נורא, ולא כל הזמן, ובעצם יש לי כמה רעיונות שאפשר ליישם כדי לשפר את המצב).

את מוזמנת כמובן להמשיך ולפנות בכל עת וגם לעדכן איך הולך. קוראים שמעוניינים להגיב ואולי גם לספר איך הם מתמודדים, מוזמנים לשלוח תגובה ונשתדל לפרסם.

הרבה הצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com