על חיצוניות וריקנות

שלום יקרה,
את שואלת שאלה ממש יפה ובצדק –
למה ההתעסקות בחיצוניות, ביופי, בדברים הגשמיים מביאים אותי להרגשת ריקנות?
לפעמים נדמה שאין מקום ליופי החיצוני, כי הרי היופי הפנימי הוא החשוב.
אבל זה לא אמור להיות ככה שאם זה לא העיקר אצלך עדיין תרגישי ריק בבפנים!
נכון, שאין צורך שהמרצפת ליד המראה תהיה אבן הדרך בחיים שלנו,
אבל מכאן עד תחושת ריקנות – הדרך די ארוכה.
מה גם, את מעידה על עצמך שזה לא מה שמעסיק אותך 24/7, ולהפך.
אז בואי ננסה שנייה להבין קודם כל מה בכלל המקום של החיצוניות ביהדות.
את יודעת, על בית המקדש, זה שנאמר עליו ,ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם´,
המעוז של האלוקות, הדבר הכי קדוש ונשגב, בעולם היה הבניין הכי יפה מבחינה [חיצונית].
את יכולה למצוא אינספור ´דירה נאה, אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם´,
מי שרואה אדם נאה במיוחד מברך: "ברוך אתה ה´ אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו".
א-מ-מה? כמו שיש מי שאוכל לשם לאכול ויש מי שאוכל בשביל שיהיה לו כוח לעבוד ת´קב"ה, אותו דבר בנושא הזה. השאלה מה מנחה ומוביל אותנו.

אחרי שאנחנו מבינים את זה, ‬בואי ננסה להבין מה המקור של תחושת הריקנות שיכולה לעטוף אותנו. יכול להיות שדווקא בגלל שאנחנו חושבים שרוחניות משמעותה זה לחיות בעולמות עליוניים, לסגף את עצמנו, ושההשקעה בחיצוניות היא לא כלום – אנחנו לא מצליחים למצוא את עצמנו.
שזוהי בכלל תפיסה נוצרית – מנזר מהשורש להתנזר,
אנשי הדת בנצרות הם אלו שמבדילים את עצמם מהעולם הגשמי לגמרי.
אצלנו אם מישהו רוצה לקבל על עצמו נזירות זה חייב להיות לזמן מוגבל, ובסופו של דבר הוא צריך להביא קורבן [חטאת], חטאת? במה הוא חטא?? וחז"ל מסבירים שבדיוק מכאן לומדים שגישת התורה שיש להינות מהשפע שנתן לנו ה´ ולא לפרוש ממנו.
היהדות היא דת של החיים.
הקב"ה רוצה שנהנה מהטוב ומהברכה שהוא הביא לנו בעולם!
וכדי שנצליח להפנים את זה, ולא להגזים לשום צד –
באמת להצליח לחיות את השילוב המדהים הזה של קודש וחול,
אנחנו צריכים להשקיע בפנימיות שלנו,‬ ואז כשהבפנוכו מלא בתוכן‬,
ממילא העיסוק בחיצוניות בא בווליום נמוך יותר או כמו שאמרנו מקודם ממשיך ומתבסס על היותו כזה מעצם הנותן לנו כוח להמשיך בחיים פנים מלאים ועשירים‬.
מקווה שהתשובה ענתה,
מוזמנת להמשיך את ההתכתבות במייל,
כל טוב והרבה שמחה,
נעמה.
naaletz.a@gmail.com