בפרשיות הראשונות של ספר במדבר אנחנו קוראים על ההכנות הנדרשות מעם ישראל לקראת היציאה למסע מפרך במדבר ההולך לכיוון ארץ ישראל. אך נדמה בנקודה אחת שמסע זה קל יותר מכל המסעות שנכונו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. במסע זה אין בני ישראל צריכים לחשוש מטעות בניווט מפני שה' בכבודו ובעצמו הולך לפניהם ומורה להם את הדרך בעמוד ענן:
"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל*וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן*שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל-פִּי ה', יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי ה', יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן*יַחֲנוּ." (ט, יז-יח)
אם נעיין בסוגיה הזו על כל פרטיה נגלה כי הבשורה הזו טומנת בתוכה מבחן קשה מאוד. הרמב"ן מסביר שהיו מצבים לא קלים לבני ישראל ועם כל הקושי הם לא יכלו לבחור אם לחנות או לנסוע, נשארו במצב הנתון על אף הקושי. למשל, אם המקום שבו חנייה לא היה מוצא חן בעיניהם או אם הלכו כמה ימים והתעייפו לא היו יכולים לעצור באמצע הדרך, וכן היו פעמים שזמן החנייה במקום מסוים היה קצר והיה עליהם לפרוק את מטלטליהם ואחרי יום או פחות היו צריכים לארוז אותם שוב. ובכל המצבים הללו לא היו יכולים לבחור אחרת מהמצב הנתון, אלא היו נתונים לדבר ה' המורה להם.
הקושי מתעצם כשאנחנו מדברים על עם שלם. כמה קשה לנדוד ממקום למקום מבלי לדעת מהי התכנית מראש, עִם עם שלם, רבבות אלפי ישראל, נער וזקן, נשים וטף במשך ארבעים שנה.
ברור שהמסלול במדבר לא היה סתם בשביל לטרטר את העם ולכל שהייה ממושכת או 'הקפצה' פתאומית הייתה סיבה טובה. אך העם שלא היה מודע לסיבות הללו תהה על המהלכים הלא צפויים ונענה מן הסתם בתשובה לקונית: 'למה- כובע', זה רצון ה'- נקודה!
בהתמודדות דרושה אמונה פשוטה האמונה: אנחנו לגיונו של מלך ואנו הולכים בעקבותיו ללא ספקות ותהיות. על פי דבר ה' ניסע ועל פיו נחנה! … מתי… איפה… למה… וכמה…? בכלל לא משנה. זהו דבר ה'.
ואכן על סדרת חינוך הזו מתרפק הנביא ישעיהו וקורא באזני כנסת ישראל: "כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ*לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
אמנם הנהגה מיוחדת זו הייתה בנדודי המדבר ואולי הייתה נכונה גם בנדודי הגלות אך גם כשחז
