על שוליות ונגרים – פרק שישי: דמעות של תנין

בפעמים הקודמות בהן ניסינו למצוא מענים לשאלה – על מה חרבה ירושלים? דרך לימוד סיפור החורבן "שולית הנגר הגענו לחמישה תשובות:

[הראשונה] – שבזמן ההוא כל נתינת אמון, במקום שתיחשב כמשהו מעצים – נחשבה כחולשה.
[השנייה] – שלא התביישו ב[רוע הקר והמתוכנן מתחילתו ועד סופו] תוך כדי העמדת פנים של הגשת עזרה (נתינת עצות) והתעלמות ממצוקה (בסעודה).
[השלישית] – שניצלו את ההלכה למטרות שליליות (נבל ברשות התורה).
[הרביעית] – יחסי אדם לחברו (במיוחד איש לאשתו) היה יחס כאל פחות מחפץ. [החמישית] – כאשר חלים מעשים מרושעים בהם [כולם] אשמים (לא משנה מי מרושע יותר ממי).
ו[השישית] – שגם באהבה, דבר כל כך בסיסי בחיי אדם, היה ניצול חולשות מתוכנן מראש (אפילו ניצול אהבה [הדדי] בין בני זוג)

נעבור על הסיפור ברובד נוסף…
*

"[עמד זה וגרשה – הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו. אמר לו: בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן]".

עכשיו הרב בוכה. סוף-סוף אחרי כל כך הרבה בעיות שלא הגיעו לו (לדעתו) יש לו זכות לבכות. בכי זה רגש של אוטנטיות, כנות, אמיתיות ומקוריות. [סוף סוף רגש שאין בו זיוף].

על מה הרב בוכה? על עצמו? על אשתו? כי ב[בכי אמיתי של מהלך תשובה] הוא היה צריך לומר "אני אשם. התנהגתי אל אשתי לא טוב" ואז היה לוקח אחריות.

אבל הרב בוכה על עצמו. לא בוכה על התיקון אלא על המחשבה "איך זה יכול להיות שבעבר הייתי רב-נגר עשיר ונשוי – ועכשיו אני מלצר תפרן וגרוש…".

כך גם כשהרב בוכה – הוא לא בוכה כדי לתקן ולא חוזר בתשובה. הוא מצטער על העובדה שלמרות כל החישובים שלי כדי לנצח במשחק העקיצות ודקירות הגב הזה יצא מופסד. משרת.

גם כשהרב היה יכול בעזרת הבכי להגיע לתיקון – הבכי של הרב לא על העוולה שנגרמה, לא על הצער שציער הרב את אשתו אלא על כך ש"דפקו אותו". שלא היה מספיק ערמומי לעקוץ את השוליה ואת אשתו לפני שניצחו אותו.
*

ירושלים חרבה על העובדה שגם שכבר ראו האנשים את פירות המעשים הבאושים שלהם וראו את תוצאותיהם ולמרות כשדחפו אותם אולי לחזור בתשובה – לא עשו את זה.

הכול מקולקל ואי אפשר לתקן – צריך לשבור ואז לבנות מחדש!
*

המשך יבוא