בפעם הקודמת בפרק הקודם התחלנו לעסוק באגדת החורבן הפחות מוכרת – "שוליית הנגר" המובאת בגמרא. המסקנה שהגענו אליה מהקטע שקראנו עד כה מלמדת שהמצב הכללי בירושלים היה נוראי: כל נתינת אמון, במקום שתיחשב כמשהו מעצים – היא [נחשבת כחולשה]… נמשיך הלאה
*
מכיוון ששוליית הנגר נחשב כזה טיפוס רע אז הוא מנצל כל הזדמנות – כשלמישהו יש משהו שהוא רוצה בו הוא טורח לנסות למצוא בו סימני חולשה. כרגע הוא הרב ואני השוליה – אבל אדאג אישית שזה יתהפך.
"[פעם אחת הוצרך רבו (לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים) ללות]" – הנה קופצת לה הזדמנות.
אפשר ליצור מזה משהו. לנצל, ללחוץ, למנף, לפגוע בלי שיראה…
"[אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים]". לא כתוב מה קרה באותם שלושת ימים אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין.
*
"[קדם (השכים) ובא אצלו. אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך]".
השוליה מכחיש, הוא מסוגל לעמוד בפני [הרב שלו] – המורה שלו בלי הרגשת אשם. הוא מודה ששמע שאנסו אותה, אבל למרות שהוא בקשר עמוק עם הרב – לא היה ממש אכפת לו (שונה מאברהם שרץ להציל את לוט מיד כששמע שנשבה).
"[אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה!]".
קרתה כאן טרגדיה נוראה. הרב גילה שאשתו נחטפה/נאנסה ועכשיו הוא [שוב] נמצא בשפל המדרגה.
הרב שוב שואל לעצת השוליה עליו הוא סומך – והוא מייעץ לו לגרש אותה. להתגרש ממנה. על זה הכתוב אומר: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר [לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל] וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי השם" (ויקרא, פרק י"ט פסוק י"ד).
השוליה נותן עצה תוך כדי תכנון ניצול המצב. תכנון פגיעה בול שבנוי שלב אחרי שלב. לפני השינה הוא חושב על כל אפשרות "אם אני אעשה כך – ההוא יעשה כך".
במילים אחרות – הוא עומר לרבו בפרצוף מסכן "אוי, זאת באמת בעיה… אבל אתן לך עצה שתסדר הכול – גירושין! זה מה שהייתי עושה במקומך".
*
"[אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך – ותן לה כתובתה]".
הרב אמר "וואו! אתה ממש עוזר לי תמיד! תודה! אבל מה אעשה? אין לי מספיק כסף לשלם על הכתובה…".
השיב השוליה "בשביל מה יש חברים? בשביל זה אני כאן – לעזור בעת צרה! אני אלוה לך. קח".
[ערמומיות]. השוליה גם גונב את אשתו של הרב
