ענוה וגאוה- איפה הגבול?

שאלת הגולש

בזמן האחרון ברוך ה' התחזקתי יותר בתפילה וגם עזרתי לחברה במשהו ממש חשוב (והצלחתי תודה לקל ואני מקוה שאני אמשיך להצליח…)
אבל הבעיה היא הגאוה שמאוד מאוד מפריעה לי אך קשה לי גם מאוד להתגבר עליה בעיקר בגלל שלרוב היא פנימית, בתוכי, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה אבל לפעמים למשל יוצא לי לחשוב על עצמי כמה שאני צדיקה ואיך שכל הכבוד לי שעזרתי לחברה וכו'.
אולי הבעיה נובעת מכך שפעם הערך העצמי שלי היה ממש ממש נמוך וכל הזמן חשבתי כמה שאני לא שוה ועכשיו ברוך ה' אני חושבת על עצמי בד"כ רק דברים טובים רק כנראה שלפעמים זה עובר את גבול המחשבות הטובות על עצמי וקצת הרבה עובר לגאוה….
תודה רבה רבה וממש סליחה על הבילבול מח….

תשובה

שלום וברכה.
השאלה של איפה הגבול הדק בין ענוה אמיתית שכוללת גם הכרה בערך העצמי שלך לבין גאוה זו שאלה שכבר דנו בה הרבה מגדולי ישראל במשך הדורות. אחד מה"רבים" החסידיים היה אומר שבן אדם צריך תמיד להסתובב עם שני פתקים בכיס, כשעל אחד כתוב "ואנוכי עפר ואפר" ועל השני כתוב "בשבילי נברא העולם". כלומר, ברור שחשוב מאד לעבוד על מידת הענוה ולזכור שאתה בעצם כלום (שזה בעצם הבסיס לכל שאר המידות כמו שהרמב"ן כותב באגרת המפורסמת לבנו), אבל מצד שני אתה תמיד צריך לזכור שיש לך ערך גדול מאוד בעולם, וש"בשבילי נברא העולם". חשוב מאד שתכירי בערך של עצמך, ושיהיה לך בטחון עצמי בנוי ומוצק, אבל מצד שני צריך להשמר מלהגיע לגאוה… איך עושים את זה?
הרמב"ם בהלכות דעות כותב על הדרך הנכונה לעבוד בה על המידות. בכל המידות הוא כותב שהדרך לחיות את המידה בצורה הנכונה ביותר היא ע"י זה שהולכים לקיצוניות השניה, ובסוף זה מתאזן והולכים בדרך האמצע- וכך זה באמת צריך להיות.
אבל יש מידה אחת שבה הרמב"ם שולל את הדרך הזו, וכמו שאת בטח כבר מנחשת זו מידת הגאוה. וככה הוא כותב (פרק ב,א) : "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר"
צריך לברר מה הכוונה בלהיות שפל רוח, (הרב אבינר עוסק בזה בספר שלו על שמונה פרקים –את מוזמנת לעיין שם) אבל בהמשך הפרק הרמב"ם מקשר את זה להתרחקות מהכעס, וגם הרמב"ן באיגרת שלו מבסס את הדרך למידת הענוה על התרחקות מהכעס. וזו בעצם הדרך להתרחק מגאוה.
מותר וצריך להכיר בערך העצמי שלך, להיות מרוצה מעצמך ומהמעשים שאת עושה ולהרגיש טוב עם עצמך. זה מצוין שאת חושבת על עצמך דברים טובים, כי ככה זה נותן עוד מוטיבציה להמשיך ככה ולעשות עוד מעשים טובים בין אדם לחברו, וגם בינך לבין רבש"ע.
הדרך להתרחק מגאוה היא כמו שראינו ברמב"ם להתרחק מזה לגמרי לצד השני, לזכור תמיד שביחס להקב"ה את לא שוה כלום, וגם ביחס לאנשים אחרים- יש הרבה שהם הרבה יותר טובים ממך.
עצם זה שאת מודעת לענין כבר מראה שלא טוב לך עם הרגשות של גאוה, אפילו שהן קטנות מאד וכמעט לא משמעותיות, ואני בטוחה שתצליחי להמשיך להיות מודעת לעצמך, להכיר בערך של עצמך ולהרגיש טוב עם זה, וגם לזכור כל הזמן להשמר מהגאוה ולעבוד על זה…
אני מציעה לך לקרוא טוב טוב את איגרת הרמב"ן- הוא ידריך אותך הכי טוב איך לעשות את זה. יש גם פירושים והסברים מדהימים על האיגרת, אני ממליצה לך לקרוא את הפירוש של הר´ יצחק עראמה בספר "קהילות איתמר".
יש גם עוד הרבה ספרים שעוסקים בעבודת המידות (למשל "עלי שור" של הרב וולבה, והספר "תיקון המידות" של הרב אביחיל ממצפה רמון), תמיד כשלומדים על השורש וההסבר, הרבה יותר קל לנסות לקיים…
בהצלחה! ואת מוזמנת להמשיך לבלבל לנו את המח…
חנה.
chanapar@macam.ac.il

כה באייר התשסו

קרא עוד..