עצות מצויינות לשמירת הלשון!

שאלת הגולש

שלום לכם חברים:
ומועדים לשמחה.
ראש השנה ויום כיפור מאחורינו אני קבלתי על עצמי בלי נדר לא לדבר לשון הרע, רכילות, ודיבורים בטלים/אסורים. אך לצערי במקום להשמר אני פותח את הפה שלי עוד יותר
ואחר כך מתחרט על שדיברתי בלשוני, אני לומד לבד ועם חברותא בנושא . איך מישמים למעשה את ההלכה? במיוחד כשנימצאים בארוע משפחתי .
תודה על ההקשבה חברים.

תשובה

בס"ד

שלום לך אחי,

ראשית, יישר כוחך על הרצון הטוב לשמור את הלשון ולדבר בה רק דיבורים טובים, ועל המאמצים בכיוון הזה. ידועים דברי הגר"א ש"על כל רגע שאדם חוסם את פיו (מדיבורים אסורים) הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער".

גם אם עד ליישום המלא של הרצון הטוב יש דרך ארוכה, עדיין הרצון הטוב הוא עיקר האישיות, והוא זה שאומר איפה "אתה" נמצא באמת. לכן חשוב מאוד שתמשיך לחזק בתוכך את הרצון לטוב, גם אם יהיו (ויהיו) מכשולים ונפילות בדרך. חשוב לזכור שהשגת שליטה מלאה על הדיבור היא תהליך ארוך, ולכן לא צריך להיות מופתע אם בהתחלה נכשלים.

ובעניין התהליך עצמו, חשבתי לכתוב חמש נקודות. בכל אחת מהן היה ראוי להאריך הרבה, אבל אכתוב בקיצור, ו"תן לחכם ויחכם עוד".

הנקודה הראשונה היא התבוננות עצמית. דמיין לעצמך שני מתאגרפים: האחד מנסה לתת לשני אגרוף בלסת, והשני מסובב לו את היד בתרגיל פשוט ונותן לו בבטן. הראשון קם, ועם רצח בעיניים מנסה שוב, והשני שוב חוסם אותו עם אותו תרגיל בדיוק. כמובן שהראשון צריך להבין, שכל עוד הוא לא יהיה יותר מתוחכם, הוא לא יצליח להתגבר גם אם הוא ינסה אלף פעמים. הנמשל הוא, כמובן, האדם והיצר הרע. אל תוותר לו! תלמד את נקודות התורפה ואת נקודות החוזק שלך ושלו, ותשתמש בזה כדי לנצח.

לכן כדאי שתפנה לעצמך זמן שקט ורגוע ונסה לחשוב:

באלו מצבים אני נוטה לדבר דברים שאינם ראויים?
איזה צורך נפשי הדיבורים הללו באים לספק?
האם אפשר לספק אותו בדרך טובה יותר?
מה עיקר הבעיה – חוסר שימת לב, או דיבורים לא טובים שנעשים במודע?
ואם במודע – האם זה מחסרון בעין טובה, או מלחץ חברתי, או מסיבה אחרת?
האם יש מישהו ספציפי שאני נוטה לדבר עליו? האם זה נובע מכך שהיחסים בינינו אינם טובים? מה ניתן לעשות כדי לתקן?
האם בחברה או במשפחה שלי, ככל שלשונו של האדם מושחזת יותר כך הוא "נחשב" יותר?
האם יתכן שלסיטואציות מסויימות עדיף לא להיכנס כלל?
האם כשהשיחה גולשת לדיבורי לשה"ר, אני יכול לעורר על כך את המשוחחים או פשוט לעזוב את המקום בשקט?
האם יש לי תכונות חיוביות שאני יכול לנצל לטובת שמירת הלשון (למשל: עזות – לא להתבייש להעיר לאנשים ולא להפסיק להיאבק. ביישנות – יכולה לעזור להימנע מלדבר. טוב לב – יכול מאוד לעזור, וראה עוד בהמשך)?

כל אלו הם רק דוגמאות. עיקר העניין הוא ללמוד את עצמך, את הנקודות החזקות והחלשות שבך ולנסות לחשוב על דרכים יצירתיות להתקדם. ההתבוננות הזו היא המפתח לכל ענייני עבודת ה´, וכדאי מאוד לקבוע לה זמנים קבועים. וכפי שאומר המסילת ישרים (פרק ג): "והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה". למעשה כל הנקודות הבאות כלולות בהתבוננות, אבל הרחבתי בהן כי הן קשורות במישרין לשמירת הלשון.

הנקודה השניה היא המוּדעוּת. אנו רגילים לדבר הרבה, ומבלי לחשוב קודם. לכן הרבה פעמים אנו נכשלים פשוט מחוסר שימת לב. לכן באמת לימוד יומיומי של ענייני שמירת הלשון מבחינה הלכתית ואמונית הוא חשוב מאוד, והוא מסייע מאוד לשמור על מודעות. ההתבוננות כמובן עוזרת גם היא. דרך נוספת היא למצוא חברותא לא רק ללימוד אלא ל"שמירה" עצמה: הזכירו זה לזה, החליפו ביניכם עצות ופטנטים, וטובים השנים מן האחד. יש אפילו ארגון שמחלק את היום לשעות, אוסף אנשים שמוכנים לקבל על עצמם שעה של שמירת הלשון מדי יום, ושולח מדי פעם SMSים כדי להזכיר. מנסיון, זה מאוד עוזר.

(אגב, לפעמים דוקא כשאנחנו במודעות נדמה לנו שאנחנו נכשלים יותר, וזה לא נכון כי לפני כן פשוט לא שמנו לב… ועל זה נאמר "ידיעת המחלה – חצי תרופה").

נקודה שלישית ומרכזית היא: פיתוח אהבה ועין טובה, כלפי העולם בכלל וכלפי אנשים בפרט. זה למעשה השורש לכל העניינים שבין אדם לחברו, ולשמירת הלשון בפרט, שכן אדם הרוצה באמת בטובת חברו לא יעלה על דעתו לדבר עליו רעה, וכמעט אין אצלו מלחמה או ניסיון בעניין. לכן כדאי להשתדל להרבות בעשיית חסד ולעשות טוב לאנשים. אם יש מישהו ספציפי שאתה מרבה לדבר עליו, כדאי שתנסה להתבונן ואפילו לרשום את המעלות שלו, את הנקודות הטובות שבו, וכך תפתח כלפיו התייחסות חיובית.

הנקודה הרביעית היא אמונה בטוב וברצון הטוב שבך. כל מי שלמד נהיגה יודע, שאדם שמאמין שהוא נוהג טוב, סיכוייו להצליח בטסט הם הרבה יותר טובים מאשר מי שחושב שהוא נהג כושל. אותו דבר נכון לגבי המון תחומים בחיים ובפרט בעבודת ה´. מי שיאמר לעצמו כל הזמן "אני נכשל בשמירת הלשון" "אני נכשל בשמירת הלשון" וכו´ וכו´ (אפילו אם הוא אומר "אני צריך להשתפר") – הדבר יוצר אצלו דפוס מחשבתי על עצמו, וזה גורם לכך שבפעם הבאה שהוא יעמוד בפני ניסיון, האינסטינקט שלו יהיה לפעול לפי אותו דפוס. במצב כזה קשה מאוד להתקדם. לעומת זאת, אם תאמר לעצמך כל הזמן (ממש בפה!): "אני שומר על הלשון" "אני שומר על הלשון" "אני מדבר רק טוב" וכו´ וכו´ (וזו אמת לאמיתה, שכן אתה רוצה לדבר רק טוב, והרצון הוא העיקר) – כך תתחבר לטוב הפנימי שבך, ויווצר לך דפוס חיובי של מחשבה על עצמך והאינסטינקט שלך יהיה לפעול לפי אותו דפוס. כך שמירת הלשון תיהפך לך לדבר טבעי שכמעט לא תצטרך להתאמץ כדי להשיגו. (יש לי קצת אריכות דברים שכתבתי בעניין זה, ואם תרצה אשלח לך).

אחרון חביב: תפילה. התפילה היא העצה הכי טובה לכל העניינים, בעבודת ה´ ובכל דבר שהוא. דבר עם ה´, ספר לו על הרצונות שלך ועל הקשיים שלך ובקש ממנו שיעזור לך לעשות טוב. נסה לדבר עם ה´ בשפה שלך אפילו חמש דקות ביום. העצה הזו מחוללת פלאות גם ברוחניות וגם בגשמיות.

כמובן שאי אפשר לקיים את כל העצות האלה בבת אחת. אבל כל עוד נמצאים בתהליך חיובי של התקדמות, אז כמו שכתוב "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (שם, שם…)

אסיים בברכה שה´ יעזור לך להוציא לפועל את כל רצונותיך הטובים, ויזכה אותך בכל טוב. אם תרצה, אשמח לשמוע ממך גם בהמשך.

בהצלחה,

יוסף
yosefr@shoresh.org.il

יח בתשרי התשסז

קרא עוד..