שלום.. אני יודעת שזאת לא שאלה רלווטנית לתאריך העצוב הזה אבל זה מעיק עלי יותר מדי..
בעז"ה בשנה הבאה אני הולכת לעשות שירות במרכז להעמקת יהדות מחוץ לבית ואגור בדירה עם עוד בנות.. יש לי מלא פחדים וחששות ויוצא שהגישה שלי כלפי השירות היא מאוד מאוד שלילית.. כבר לא בא לי על השירות הזה ואין לי כוח בשבילו.. אני פוחדת לאבד את החברות של עכשיו שגם הולכות לעשות שירות במקומות שונים.. אני פוחדת לא להסתדר עם הבנות בדירה.. פוחדת שהתלמידים יצחקו עלי ויפריעו לשיעור ולא יקשיבו.. פוחדת מהערות של המורות.. פוחדת מלהיות מחוץ לבית.. מהעומס הגדול ובכללי מהלהתמודד עם כל הדברים האלו שבחיים לא נפגשתי איתם לפני..
אשמח אם תייעצו לי מה לעשות ותודה רבה שאתם מקשיבים!
שלום חברה יקרה,
החשש מהתחלות חדשות הוא חשש טבעי ונורמלי. בטח ובטח מהתחלה גדולה כמו שירות לאומי. את ממש לא צריכה להתבייש בזה שאת קצת חוששת, מצבך עוד יחסית טוב, ביום שאני התחלתי את השירות אני נשכבתי על הספה ולא הסכמתי לצאת מהבית… אחרי הכל התחלת השירות היא מעבר שלב בחיים, ולכן היא מפחידה, אבל אחרי שמתרגלים לשלב החדש, לומדים ליהנות מהיתרונות שלו, ומגלים כמה זה כיף.
למה אנחנו מפחדים? הפחד הוא סימן אזהרה, שנהיה זהירים וערניים יותר. אם תנסי לבחון ממה אנשים פוחדים תראי שהרבה אנשים פוחדים מחוסר ודאות, או מחוסר שליטה. לכן הרבה אנשים מפחדים מחושך- כשהם לא רואים מה קורה מסביבם, או מבעלי חיים, שהם בלתי צפויים, ועלולים להפתיע אותנו. הפחד הוא לא דבר רע, אבל צריך להתייחס אליו במידה, מצד אחד לא להשתיק אותו ולהתעלם ממנו, לתת לו מקום, ולהקשיב למה שהוא מנסה להזהיר אותנו מפניו, אבל מצד שני גם לא לתת לו לשתק אותנו. להימנע מלפעול ולעשות דברים שחשובים לנו ואנחנו מאמינים בהם.
אז בואי ננסה שנייה לפרק את הפחד שלך, ולראות מה הוא מלמד אותנו. ממה בעצם את פוחדת? שירות לאומי זה אתגר עצום. בבת אחת את עוזבת את הבית ואת כל הסביבה המוכרת שלך, ועוברת למקום חדש. ולא רק שאת עוברת למקום חדש, שלא מכירה בו אף אחד, וצריכה ללמוד להסתדר מחוץ לבית אז גם מצופה ממך להוביל, להתמודד עם תלמידים, ולהשתלט עליהם. זה באמת מאוד מפחיד. הפחד שלך טבעי, ומעיד על בגרות. את מבינה את גודל האחריות שיש לך. את מבינה שאת עושה דבר חשוב. הרי אם זה לא היה חשוב, גם לא היה מפחיד אותך שלא תצליחי, נכון?
אז מה עושים? קודם כל, נושמים עמוק, ומחליטים שקופצים למים! כן, זאת קפיצה. אבל צריך להעיז בחיים, נכון? את לא רוצה לוותר על החוויה של השירות הלאומי, ועל התרומה לעמ"י. זה יכול להיות מבאס לשבת בבית ולשמוע את כל החוויות של החברות שהעיזו וקפצו. אחר כך זוכרים שאנחנו רק בני אדם, ואנחנו לא חייבים להיות מושלמים בהכל. בטח לא בהתחלה, כשלוקחים אותנו מהסביבה הטבעית שלנו, ומכניסים אותנו למקום חדש. אז מותר לפחד, ומותר להתגעגע הביתה. אל תתביישי לבקש מההורים לבוא לבקר אותך, או לנסוע בהתחלה קצת יותר הביתה (אם זה אפשרי). תנסי ללכת צעד צעד, ולא להסתכל על כל השנה. בהתחלה את רק באה לדירה, ומסדרת אותה שיהיה לך נח בה. אחר כך את רק צריכה להכיר בנות חדשות, אבל הן בנות גילך, ובטח גם קצת דומות לך. אני בטוחה שתצליחי למצוא לפחות אחת נחמדה שתהיה חברה שלך.. ככה, לאט לאט תתרגלי למציאות החדשה שלך.
ואחרי הכל, תזכרי שאם יהיה לך ממש נורא, את תמיד תוכלי לעזוב. את לא עוזבת את הארץ לשנה, את "רק" עוברת דירה, לעיר אחרת. אבל יש לך דרך חזרה. יכול להיות שאם תחשבי על זה ככה, זה יראה פחות מפחיד.
בקשר לחברות מהבית. היום יש כל כך הרבה דרכי תקשורת, שכבר ממש לא חייבים להיות שכנים כדי להיות חברים. את יכולה לדבר איתן בטלפון, להתכתב בוואטסאפ, ועוד המון דרכים אחרות. יכול להיות שדווקא זה שכל אחת מכן במקום אחר יעשיר אתכן, תוכלו להשוות, ולהעביר חוויות וסיפורים מצחיקים. השירות השונה ממש לא צריך להרחיק בניכן.
ודבר אחרון- אם חס וחלילה החששות שלך יתגלו כנכונים, יש עוד פתרון. אמנם לפעמים יש לי הרגשה שבנות נוטות לוותר לעצמן בקלות רבה מידי, ולעזוב את השירות באמצע רק כי קצת קשה להן להתרגל, אבל מצד שני חשוב לזכור שלעזוב זה לא תמיד בהכרח רע. לפעמים באמת אין ברירה. אם יהיה לך נורא נורא קשה, ותרגישי שאת לא תורמת, ולא תהיי מרוצה, את תמיד יכולה כמוצא אחרון לעזוב. אני חושבת שלא כדאי לוותר מראש, ולעזוב עוד לפני שהתחלת, אבל הידיעה שהאפשרות הזאת קיימת, יכולה להקל עליך את הניסיון. את יודעת שאת לא אבודה, ואם יהיה לך רע יש פיתרון.
המון בהצלחה,
יעל
yaelkagam@gmail.com
