שלום. יש לי איזה שהיא בעיה : אני נערה מאוד פתוחה. זה אומר שאחרי שאני מכירה מישהי באמת, אני מספרת כמעט הכל. ויש לי חברה טובה, שהיא גם איתי באולפנא וגם בסניף ומטבע הדברים יש לנו הרבה על מה לדבר. הבעיה היא שאני תמיד אומרת לה הכל, והיא אומרת לי חלק מהדברים אבל מה שהיא מסתירה, היא לא מסתירה לגמרי אלא רומזת לי עליהם ומשאירה אותי במתח. האמת היא שכבר הפסקתי להתייחס לרמיזות האלה, אבל זה קצת מעצבן. נכון, זאת זכותה המלאה שלא לספר לי הכל, אבל אם גם אני אחליט שלא לספר לה הכל- האם יהיה בכך משום איסור נקימה ? אשמח אם תענו לי בהקדם, אני מתלבטת מה לעשות כבר הרבה זמן.
תודה מראש. אני
שואלת יקרה.
שאלתך התייחסה לפן ההלכתי, האם כאשר תמנעי מלחלוק עם חברתך את רגשותייך תעברי בכך על איסור לאו של "לא תקום". ונראה שמבחינת השאלה ההלכתית "המצומצמת" אין כאן מקום לאסור כלל ואתייחס לכך בקצרה:
הגמרא (יומא כג.) מתייחסת לשאלה זו ישירות ואומרת שיש לחלק בין נקימה שמעורב בה צד ממוני , כספי (כמו הדוגמא המפורסמת על מי שאינו משאיל לחברו גרזן כיוון שחברו לא השאיל לו קודם לכן), ובין מצב שבו אדם נפגע רגשית ממעשיו של חברו. יתר על כן הגמרא שם אומרת שיש הצדקה שאדם שנפגע או בוזה על ידי חברו לא יוותר על כך עד שחברו יפיסו, כאשר הרעיון העומד בבסיס הגמרא שם הוא שיש חשיבות לכבוד העצמי. הנצרות לדוגמא דברה על כך שאם מישהו סתר לך , עליך להציג בפניו את הלחי השניה, השפלת הכבוד העצמי הוא האידיאל הנוצרי. ביהדות אין זה כך. היהדות שרואה באדם ובאישיותו העצמאית את נזר הבריאה, אינה חובבת של השפלה עצמית, עד כדי כך שבאותה הגמרא נאמר "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". (אמנם אין לשכוח שבאותה הגמרא נאמר שהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". אך הגמרא שם מדברת כאשר חברו פייסו, שאז ברור שמצווה לסלוח).
כל זה היה כדי לומר לך שבעצם אין אסור נקימה הלכתי במצבך. אך זוהי בהחלט הנקודה הפחות משמעותית. גם אם אין כאן "איסור הלכתי", לא ברור לי שזו הדרך שעלייך לנהוג בחברתך, ואנסה להסביר.
שאלת את עצמך פעם מדוע חברתך אינה פותחת את נפשה בפניך? סיבות רבות יכולות להיות לכך, אך הסבירה שבניהן היא שהיא חוששת, חסרת בטחון. המשמעות של חשיפת הנפש בפני האחר היא בהרבה מקרים מפחידה, גם מתוך כך שכאשר שופכים את צפונות הלב בפני האחר יש צורך להתמודד עם הדברים שלפעמים אינם קלים כלל וכלל, וגם מפני שיש בכך כדי הפקדת הנכסים הכי חשובים, הסודות הכי כמוסים ביד אחר, ולא כולם אנשים בוטחים באותה המידה.
בעיה שניה שתתכן היא שחברתך חוששת שלא תאהבי אותה או תאבדי מהערכתך אליה אם תדעי כל מה שהיא חושבת או מה שמציק לה, ולכן מפחדת לפתוח את הסכר, מי יודע מה יצא?
אם כן, את בטח שואלת, מדוע היא מתגרה? מדוע היא מתחילה לספר לי ומפסיקה, כאילו בכוונה?
יתכן שהיא באמת מעונינת להרגיז אותך, אך מאד מסתבר (ואת זה רק את תוכלי לשפוט) שהיא מאד רוצה לחלוק, ומתחילה לעשות כך אבל נעצרת ונסוגה. את בטח יודעת איך זה כשצריך לשמור סוד אבל ממש ממש רוצים לגלות, אז רומזים, מספרים קצת ועוצרים, זה מרגיז ומגרה את הסקרנות, אבל זה סוד ואי אפשר. כך גם חברתך אולי רוצה לגלות, אבל אסור לה. מי אסר עליה? היא עצמה אוסרת והיא עצמה מתה לספר, אכן בעיה…
אז מה זה אומר מבחינתך? הרי ברור שזה מרגיז ומציק, קשר שאינו הדדי הוא ודאי דבר קשה. ואת נותנת הכל בקשר, והיא?
יתר על כן, כל המוכנות להיפתח הרי מבוססת על אמון, והידיעה שלא תפגעי מכך יום אחד, ולשם כך דרושה הדדיות, התחושה ששתיכן סומכות אחת על השניה וששתיכן "מסתכנות" בכך באותה המידה. אין ספק שהעובדה שחברתך אינה נפתחת בפניך מקשה גם עליך להיפתח וגורמת לך להרגיש "חלשה" ו"פראירית".
אם זו הסיבה שגורמת לך לרצות "לנקום", הרי שאין זו נקימה, על זה מתבססים יחסים – על הדדיות. אולי באמת עליך לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית שלך בקשר זה, לספר קצת פחות, אך לא בגלל הרצון לנקום, אלא כדי להפוך את הקשר הזה לקשר שבו שני הצדדים משקיעים באותה המידה, קשר שפוי.
אמנם עלייך גם לזכור שיתכן שאם תעשי כל הרי שגם חברתך תיסוג קצת, וחבל לוותר כך על חברה טובה. אולי עדיף לנסות לדבר אתה, לנסות לגשש. לתת לה תחושת בטחון, שתדע שאתך היא יכולה לדבר על הכל ואין לה ממה לחשוש. שמה שלא תאמר, תמיד תאהבי ותעריכי אותה.
כמובן שאם מה שעולה בראשך הוא עדיין הרצון לנקום, התחושה שנפגעת וגם את רוצה לפגוע כדי לא להישאר "לבד", זה לא במקום. הרמב"ם אומר (בהלכות דעות פרק ז הלכה ז) ש"ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו". תוותרי, צורת חשיבה כזו אינה ראויה לך, את יותר טובה מזה.
בקיצור, תחשבי, תנסי להבין איפה את והיא נמצאות ומה עושים כדי לתקן. לפעמים כאמור, צריך לסגת כדי לתקן את המצב, ולפעמים דווקא צריך להתקרב יותר. אבל בסך הכל המחשבה צריכה להיות "לשפר" ולא "לנקום ולפגוע".
בהצלחה,
עמיחי, חברים מקשיבים
