"הנכם מוזמנים לחגוג עם האומן- הפסל המפורסם…!" צעקו שלטים רבים ברחבי העיר.
רבים נהרו לחגיגה המדוברת-
" בוודאי הוא יפרסם בחגיגה את הפסל החדש…!" התהלכו שמועות בעיר.
האומן הידוע הניף את ידו לעבר הקבל העומד סביבו, מודע לכך שהמשתתפים הרבים בחגיגה מצפים בקוצר רוח לדבריו. הוא פסע לעבר הוילון המכסה והסיט אותו, מצפה לתשואות ותשבחות. לעיני האורחים הנדהמים נתגלתה גוש חימר.
"מה זה? מה הפשר?!" עלו מהקהל לחשי פלאה ואכזבה.
"בפעם הבאה תזמין אותנו לחגוג כשהיצירה תהיה מוכנה!" הכריז אחד המשתתפים בכעס, כשהוא פונה לעזוב את האולם.
האומן החל להרגיע את הרוחות כשהוא מנסה להסביר. ..
***
ואמנם, הערתו הכעוסה של האורח נראית הגיונית בעיננו. מהו הטעם להזמין את האורחים כשהיצירה עוד בתחילתה, כשאין היא נראית לעין?! מקובל ומובן היה אלו ההזמנה היתה לשם צפייה ביצירה החדשה…
את אותה שאלה ניתן להפנות גם כלפי זמנו של ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות.
לכאורה- הזמן המתאים ביותר לחגוג את מועד הצומח הוא באביב- כשהשדות והעצים בשיא פריחתם ויופיים.
מדוע אם כן נקבע הוא לאמצע החורף בו "השקדייה פורחת", אולם היא לבדה וכל שאר העצים עומדים בשלכת וממתינים לבוא האביב?!
ודומה שאנו רואים את אותה התופעה בכוון נוסף. "ראש חודש" לפי לוח השנה העברי מצוין מדי שלושים יום. קביעה זו נעשית ע"פ הירח. כאשר הירח מתחיל את זריחתו והוא דק ביותר- אז חל ר"ח.
ואותה שאלה שבה ועולה-
האם לא מתאים יותר שראש חודש יחול בעת שהירח מלא וזורח בשלמותו? מדוע קידוש החודש חל דווקא כשהירח דק ומזערי?
ולשלושת השאלות תשובה זהה:
לכל שיא ושלמות קדמו תהליך והשקעה. לכל פריחה קדם ניצן, ולכל יצירה- חומר, פוטנציאל.
כשאנו מביטים אל המושלם המסוים- בוודאי שנשמח ונחגוג הרי מול עיננו ניצב היפה, המוגמר. אולם הגדולה האמתית היא לשמוח דווקא בעת התהליך, באותו הזמן בו החומר אינו מעוצב לגמרי. להביט אל ההתחלה ולקוות ולהאמין שטמון בה טוב, פוטנציאל, אפשרות לפריחה.
דווקא בעת התהליך, הבניה, הגדילה האיטית- גם בשלבים מוקדמים בהם הנראה לעין הינו בוסרי התחלתו, והקושי לעיתים גדול יותר, דווקא אז נוהגים אנו לחגוג.
ואולי כעת מובן לנו יותר מעשהו של האומן. כשהוא מביט בגוש החימר הרי הוא צופה בפוטנציאל הגלום בו. באותם כוחות היכולים לצא
