צריכה עצה

שלום לך מתנדבת יקרה.
רציתי רק לכתוב לך לפני שבכלל נתחיל, שאת עושה באמת דבר גדול במובן הפשוט של המילה.
קשה לי לחשוב על עוד אפשרות כל כך מעשית של עשיית חסד כמו התנדבות במד"א ואולי על פניו זה נראה כמו עוד 'הובי' נחמד למכורים בלבד אולם בתכל'ס ההשפעה והליטוש שאמורים להיווצר על הנשמה שלך בעקבות כל העשייה המבורכת הזו,אמורים להפוך את האישיות שלך לגבוהה ומדומה יותר לקב"ה בהיותו נותן ועם הזמן תחושי איך הדברים מתממשים ל'מעשה'.

לא, את בסדר גמור.
וגם החברה שלך.
אבל נראה לי שהנקודה שהעלית חשובה ביותר כי אם תחשבי על זה היא משליכה לאו דווקא עלייך באופן פרטי אלא גם עלינו כחברה, באופן כללי.

הייתי בכיתה ז' כשזה קרה.
נחשון ווקסמן הי"ד.
כל הארץ רעשה, ליל שבת בסניף של בני-עקיבא, בדילי מידע, צה"ל פרץ לא פרץ, מישהו אמר 'סיירת-מטכ"ל',אחר גילה שיש לו שכן חילוני ורק עכשיו הודיעו ש…
את מתארת לעצמך?
חייל אחד וכל הארץ על הרגליים.
אז עוד היה איכפת לנו, הלב שלנו היה בריא, המוסר נשם ועוד אהבנו את החיים אחרת קשה להבין איך התרגשנו כל כך מהמוות.
והיום?
היום אם אתה רוצה לסיים את החיים שלך, כדאי לך לעשות את זה בכל מקום רק לא כאן, בישראל.
מאות מתים לנו בתאונות דרכים, רצח, מוות ברשלנות, שטן בדמות שיכור רוצח משפחה שלמה והכול נעטף בעמוד האחורי של 'מעריב' ו'ידיעות'
מחר פשוט צריכים לעטוף איתם את הדגים של שבת.
למי בכלל יש זמן לשיעמום הזה, עוד יהודי נהרג, פחות אחד, זה איך שאומרים, זה לא ניוז.
אבל אם בא לך על משהו חם וטרי, שמענו שיש מצב שההוא של נינט הולך להיפרד מהאקסית וחוזר חלילה…
הבנת משהו? מעניין מישהו?
ממש לא, אבל תהיי בטוחה שזה לעומת מודעות האבל, יהיה כבר מרוח מחר באותיות קידוש לבנה על הפורנט.

להגיד לך שאנחנו אשמים שהגענו למצב הזה?
ממש לא.
במציאות שלנו היום, כשלצערינו כל כך הרבה מוות ושכול מלווים וספוגים ביומיום שלנו אין לנו ברירה.
או שניכנס למצב הדחקה או שפשוט נשתגע.
ללב שלנו מסתבר יש יכולת קיבול מאוד גבולית ונראה שכבר עברנו אותה מזמן.
לא קשור לרע או טוב אלא יותר למציאות חיים.
בואי נעשה את זה פשוט:
בזמן המטורף שלנו,אם נדע לזכור יום יום את היהודי הכל כך יקר הזה,יהונתן פולרד
וגם נדע שגם שברוך ה' כל כך טוב לנו, עוד יש לנו אחים שמצויים עכשיו בשבי, אם נגיע לזה נראה לי שהקפאנו בכך כמה מפעימות הלב, הלב שהיה אמור להיות לנו, אך נגזל מאיתנו עקב הזמן והמקום.

ככה גם לגבי המצב שלך ובמחילה מפרקי אבות אני אתחיל מהשאלה האחרונה שלך:
לא רק שאת בסדר, את בסדר גמור!
מטבע הדברים יש אנשים יותר רגשניים ויש כאלה פחות
אולם נראה לי שמבחינה מעשית, אחת מהתכונות שאמורה להיות לכל מתנדב מד"א הינה היכולת לפתח 'עור של פיל'
ברור שזה כואב.
ברור שיש דברים שאף פעם אי אפשר להשלים איתם, אולם נשמע לי יותר מסביר שאם יש לך רגישות לדברים האלה, למראות האלה, אז אין לך כל כך מה לחפש במד"א מהסיבה הפשוטה:
כושר השיפוט והביצוע שלך, במובן הכי מעשי שיכול להיות-ייפגע ואז נולד גם חשש ממשי לשלומם של המטופלים העתידים.

אני זוכר שהיו לי חברים מהישיבה שלי שהיו מתנדבים במד"א בתקופת הפיגועים וראו מראות באמת קשים.
להגיד לך אם אני הייתי מתנדב אם הייתי יכול לראות את זה ולא לחוש צורך מידיי לקחת פסק זמן ולהקיא?
לא יודע, אבל אני כן יודע שהם ברוך ה' פיתחו יכולת וברוך ה' גם הצליחו להציל חיים.

אז אל תדאגי ובכלל זה שאת חושבת על זה וזה מדאיג אותך מראה יותר מכל שברוך ה' הכול אצלך באמת פועל בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
מה שכן, את יכולה לקבל על עצמך בכל פעם שאת נתקלת במצב העצוב הזה, לומר פרק תהילים או ללמוד משהו לעילוי נשמת
ככה תהיי בטוחה שאי"ה תקבלי סייעתא דשמייא שתשאיר לך את הרגישות של הלב במקום הנכון.

לגבי החברה שלך:
יכול בהחלט להיות שהיא עברה איזה 'טרואמה' קטנה, אירוע חריג שהותיר את חותמו.
אני לא פסיכולוג וייתכן ובמידה והיא ממשיכה להגיב בצורה הרעה, עדיף שהיא תפנה לאיש מקצוע.
מה שכן נראה לי, אולי ככל שהיא תדבר על זה, תפתח את זה, מטבע הדברים החוויה תהפוך פחות עוצמתית ואישית
כלומר שלא יצא מצב שהיא תיבנה לה איזה תיבת פנדורה בלב ותנסה להכחיש ,כי חבל שבסוף זה כן יתפרץ ולא בצורה הנכונה.
יודעת מה, יש גם מצב שמד"א לא כל כך מתאים לה, לפחות לא הקטע של הלשבת בניידת,הכי טבעי שבעולם וקורה.
אולי משהו אחר, פעילות אחרת, מה שבא לה.
יחד עם זה כדאי כדאי לה גם פשוט להמשיך בחיים,בעשייה, התעסקות בדברים שמושכים אותה ופה את והחברות שלך נכנסות לסיפור.
שורה תחתונה,עוד לא מצאנו את האדם שיעשה פעולה של חסד ויצא ניזוק ממנה.
שלוחי מצווה אינם ניזוקים בכל עניין ומובן שהוא.

אז..שהיא באמת תרגיש טוב ויישר כוח באמת גדול על מה שאת עושה.

בשורות טובות, שבוע טוב.

אבינועם
avinoam811@gmail.com