קושי בשמירת נגיעה לאורך זמן

שלום לך!
קודם כל, אני ממש מעריך את הנכונות והרצון שלך להתגבר על הבעיה, ושאת שואלת ועושה מאמץ וצעדים כדי לצאת מזה. העובדה שהצלחתם במשך תקופה ארוכה להצליח לשמור זה גם מאוד מעורר הערכה – ומוכיח שאתם יכולים ומסוגלים לזה, ויש לכם את הכוחות להצליח.

המציאות שאת מתארת באמת מאתגרת מאוד. אתם בתוך קשר רציני, והיצר קיים – ואי אפשר להעלים אותו. את צודקת שלהתחתן לפני שמרגישים מוכנים זו לא אופציה; וגם, זה לא לגמרי יעזור – הרי גם אחרי החתונה יהיה צריך לשמור נגיעה חלק נכבד מהזמן – ומה תעשו אז? חתונה היא לא מפלט מההתמודדות, גם בפועל וגם מבחינה מהותית. לפי מה שאת מתארת, גם להיפרד זו לא אופציה – ואם כך, הרי שהמצב הנתון שלנו הוא שהקשר שלכם ממשיך, וגם היצר ממשיך לפעול ולהיות נוכח – אתם רוצים להתגבר עליו אבל לא מצליחים.
אז מה עושים?

אני אתחיל מהצד הפרקטי ואח"כ נעבור להתבוננות המהותית.
לא ציינת מהם הדברים שניסיתם ולא עזרו; אבל דבר ראשון, אתם יכולים לשמור על הקשר מצד אחד, ומצד שני להמעיט בפגישות ובמקום זה לדבר בטלפון, או בהתכתבות; להנמיך קצת את הלהבות, ולשמור על הקשר על אש קטנה יותר. פחות פגישות הן פחות ניסיונות, וכך גם תמעיטו את הזמנים שמועדים לכישלון – וגם, אולי, הפחתת האינטנסיביות של הקשר תהיה בריאה יותר לשניכם, כך שתוכלו יותר להתרכז בבניין האישיות העצמית ולהניח את הקשר במקום שולי יותר, בינתיים.

בנוסף, נסו להיפגש במקומות שבהם הניסיון יהיה פחות קשה, לא במקומות מבודדים ואינטימיים שמעוררים יותר את היצר להתקרב זה לזה, אלא במקומות יותר ציבוריים.

ועם כל זה, עדיין ההתמודדות תהיה נוכחת – והדרך היחידה היא להתגבר. בשביל להתגבר, צריך כוח רצון חזק יותר, והבנה עמוקה יותר של למה זה חשוב לך. גם בלי להכנס לחשיבות של שמירת נגיעה כלעצמה, מספיק לחשוב על עצם המחוייבות להלכה, לרצון ה' – גם כשלא מבינים או לא מתחברים. זו עבודה גדולה, שנוגעת לעוד הרבה תחומים בחיים, שאת צריכה לעשות מול עצמך – איזה מקום תופס הקב"ה בחיים שלי? עד כמה קריטי לי שכל מעשה בחיים שלי יהיה רק לפי רצונו? עד כמה אני מבינה את המשמעות הקריטית שיש לכל מעשה שלי, לטוב או לרע? הניסיון הזה שה' שלח לך הוא מאתגר מאוד, אבל הוא יכול להיות גם מתנה עצומה, אם תשתמשי בו כהזדמנות למנף אותו, כטריגר לבירור פנימי עם עצמך, לחיזוק הגרעין הפנימי של החיים – הקשר עם ה', ההכרה במחוייבות המוחלטת שיש לך לקיום רצונו, ההבנה שכל דבר אסור לא יכול להיות טוב בשום מצב, היכולת שלך לדחות סיפוקים, לשלוט על הדחף הרגעי ולהיות נאמנה לעצמך; כל אלו, דברים שאת יכולה לפתח בעצמך מתוך המצב הזה – וכך להצליח להתמודד, וגם לבנות ולשדרג את האישיות הפנימית שלך.

עכשיו ננסה להכנס יותר לעומק מבחינה מהותית, ולראות איך באופן כללי עובד היצר, ואיך נכון להתמודד איתו ולהצליח – גם במקרה ששאלת עליו וגם במקרים אחרים שיכולים לפגוש אותך בחיים. כדי להתגבר על תופעה מסויימת, צריך קודם להבין מה גורם לה לקרות. אז בואי ננסה להבין מה באמת הסיבה לזה שכשאת מגיעה להתמודדות, פתאום השכל נעלם. התודעה שלנו מורכבת, כידוע, משכל🧠 ורגש💜. אבל כוח ההשפעה שלהם עלינו אינו שווה; לרגש יש תכונה מעצבנת להידחף ולהשתלט, לתפוס לעצמו את כל הבמה ולדחוק את השכל הצידה. כשאנחנו עומדים מול פיתוי מסויים, הרגש רואה צבעים, טעם, ריח, מציאות חיה שמעוררת אותו, וממילא הוא מושך אותנו לכיוון שלו. לעומתו, השכל הוא קר ומאופק, ויודע רק לומר אמירות רציונליות ו'אפורות' על זה שהפיתוי הזה לא משתלם. אז במאבק הכוחות הזה, לרגש יש הרבה יותר השפעה.

*אז מה עושים עם זה?*
פה בדיוק מונח התפקיד שלנו. לדעת להקשיב לשכל, ולהתגבר על הדחפים של הרגש. זה לא קל, אבל בשביל זה אנחנו כאן – להשקיע ולהתאמץ, ובסוף להצליח💪.

*ואיך עושים את זה?*

*עצירה*
דבר ראשון: לעצור✋🏻. לא לפעול מתוך דחף, אלא לשמוע בנחת את שני הצדדים, לחשוב היטב, ולקבל החלטה מתוך שיקול דעת. יש שני תמרורים שיכולים להופיע לפני צומת: יש תמרור שמורה להאט, כדי לבחון את הכביש, אבל בצמתים יותר מסוכנים יש תמרור שמורה לעצור לגמרי, לבחון את המצב, ורק אז להתקדם אם אפשר. כשאת עומדת מול פיתוי ומרגישה שמתרחשת התנגשות בין השכל לרגש, צריך קודם כל לעצור. לא לזרום עם הדחף ולהשאיר את השכל בצד, אלא לקחת נשימה, ולחשוב בנחת.

הדחף הוא אחד מכליו השימושיים ביותר של היצר הרע; הוא דוחף אותנו פשוט לעשות בלי לחשוב, כי הוא יודע שאם נחשוב – הוא יפסיד. מצד שני, לא תמיד יש כוחות נפש לומר מיד 'לא' מוחלט ליצר הרע. ולכן, כשלב ראשון רק לומר 'אוקי, רק נעצור ונחשוב שנייה'; כך נרגע הדחף הפתאומי, ואפשר לקבל החלטה מתוך שיקול דעת.

הנקודה הזו היא כלי שיכול לעזור לנו להכניס גם את השכל לבמה ולהצליח לשמוע מה יש לו לומר. אך מעבר לכך, חשוב גם לתת לשכל את היתרונות של הרגש – כלומר, לעשות שגם הטענות שלו יהיו מוחשיות וברורות, 'אמיתיות' וצבעוניות🌈 – אולי אפילו יותר מאלו של הרגש, וכך יהיה לו יותר משקל וכוח גם במגרש הביתי של הרגש עצמו. בעניין הזה נתמקד עכשיו, בנקודות הבאות:

🍃 *יראת העונש*
זה אמנם לא פופולארי לדבר על זה, אבל יראת העונש היא רובד בסיסי שחייב להיות בקומת עבודת ה' שלנו. השאיפה שלנו היא לקיים את רצון ה' מתוך אהבה וחיבור, אבל מה לעשות – לפעמים יש גם מצבים שבהם דווקא החשש מהעונש הוא מה שימנע מהאדם להחליק, וזה מה שחשוב. על גבי הקומה הבסיסית הזו, יש לבנות את הקומות הנוספות של אהבת ה' ויראת הרוממות, שהן צריכות להיות הדומיננטיות בחיים ובעבודת ה' של האדם, אבל אם בקומת הבסיס עומדת רתיעה ממשית מעונש – היא אפקטיבית מאוד בהימנעות מחטא.
ה' לא מביא עונש מתוך רצון סתם להעניש – אלא כדי לזכך ולתקן את מה שנפגם בנפש האדם, מתוך אהבה גדולה; ולכן, יראת העונש לא אמורה להרחיק אותנו מה', אלא להפך – לעזור לנו להבין עד כמה רגישה המערכת שאנחנו מופקדים לקיימה, כך שכל סטייה ממנה עלולה להוביל למחיר. ה' סומך עלינו ומאמין בנו, אבל גם אנחנו מצידנו צריכים להתייחס לזה בכובד ראש וברצינות הראויה.

'עונש' הוא מושג שגם הרגש יכול להבין; אם נראה איזה מאכל מאוד מפתה🥧, אבל נדע שהוא יגרום לכאב בטן – נצליח להתגבר, כי כאב בטן זה מושג שגם הרגש מבין היטב. אבל אם רק נדע שהכשרות של המאכל מפוקפקת, ואילו מבחינה בריאותית הוא בסדר גמור – זה כבר יהיה יותר קשה; הרי רגש לא מבין מה כבר יכול לקרות ממשהו לא כשר… אבל – כשיראת העונש היא ברורה ומוחשית, וברור לנו שמאכל לא כשר עלול להזיק בפועל הרבה יותר מאשר מאכל מקולקל – הרגש יבין גם את זה, וכך יהיה קל יותר להצליח.

🍃 *הכרה בחומרת החטא*
בלי קשר לעונש, הכרה בעצם חומרתו של חטא יכולה לעזור להישאר רחוקים ממנו. כל מעשה קטן שלנו הוא בעל השפעה עצומה, על עצמנו, על עם ישראל, ועל המציאות הרוחנית כולה. כל עבירה יוצרת פגם עמוק במציאות, וכל מצווה יוצרת תיקון גדול, ועלינו להיות מודעים לגודל ההשפעה של מעשינו.

ניקח לדוגמה אדם שרואה מתג בקיר עם כיתוב 'אסור ללחוץ', אבל הוא לחץ עליו סתם להנאתו מתוך מחשבה של "מה כבר יכול לקרות?". אבל המתג הזה היה מפסק החשמל של בית חולים שלם, ואפשר רק לדמיין מה יכולות להיות ההשלכות של הניתוק שלו, שבעיני אותו אדם היה סתם לחיצה. בדומה לכך – לכל מעשה שלנו יש השפעה עצומה, ואם נהיה מודעים לכך והדבר יהיה מוחשי וחי בעינינו – יהיה קל יותר להתגבר על פיתויים.

את שתי הנקודות האחרונות אפשר להפנים עם הזמן על ידי התבוננות ומחשבה; לתפוס את עצמנו בזמן אמת, לומר את זה לעצמנו, וכך להתרגל לצורת החשיבה הזו. לדעת בשכל, ולהשיב אל הלב🤍.

🍃 *זיכרון העבר*
מן הסתם, אם תסקרי את ההתמודדויות שלך בעבר תראי שאחרי כל פעם שהצלחת – הרגשת תחושה מתוקה של ניצחון😇, ואילו אחרי כל פעם שנכשלת – הרגשת תחושה חמוצה של כישלון ופספוס😕. אם תנסי בזמן ההתמודדות לעצור רגע ולחשוב על זה שגם עכשיו התוצאה תהיה לפי המשוואה הזו – יהיה לך קל יותר להצליח. הרגש זוכר את התחושה שלו בעבר, והאמירה הזו היא בשפה שהוא מבין.

🍃 *תודעת שליחות!*
המשקל שמקבל בעינינו כל פיתוי שנקרה בדרכנו – תלוי במידה רבה בשאלה: מתוך איזו תודעה אנחנו חיים כאן? אפשר להרגיש שאנחנו כאן בעצם פשוט כדי לחיות ולהנות, לקיים קצת משימות או מצוות פה ושם, וסך הכל לחיות בסבבה ולהנות ממה שיש. אם ככה, כל הנאה, מכל סוג שהוא, שעומדת בפנינו – מיד תופסת את מרכז הבמה ושואבת אותנו אליה. אם היא מותרת – אז אין בכלל שאלה; ואם היא אסורה – אז לפעמים השכל מצליח להשמיע כמה קולות מחאה חלושים, אבל יהיה לו קשה להתגבר על המשיכה. וגם אם בסופו של דבר נצליח להתגבר ולשמוע לשכל – זה יהיה אחרי מאבק מתיש.
האם אפשר אחרת?
כן. כי מצד האמת, התפיסה הזו לא נכונה. לא באנו כאן כדי לחיות ולהנות ממה שיש, אלא לשם *שליחות.* לכל אחד יש תפקיד בעולם, שכולל את קיום תרי"ג מצוות ואת הנופך האישי שלו, ומה שצריך לעמוד במרכז התודעה שלנו הוא – איך אנחנו מצליחים לקיים את השליחות הזו הכי טוב, איך נצליח לקיים את רצון ה' מאיתנו בצורה הכי נכונה, ואיך נוכל להתקרב אליו כמה שיותר. כי בשביל זה אנחנו פה. יש לנו כאן שליחות חשובה, שבורא העולם בעצמנו שלח אליה כל אחד ואחד מאיתנו.
כשחיים בתודעה כזו – ממילא מלכתחילה הפיתויים תופסים הרבה פחות מקום. כי זה לא הכיוון שלנו. לא משתלב במטרה שלנו. לא מעניין אותנו (כן מעניין, כי עדיין יש יצר… אבל פחות). כמו שאנחנו לא מתפתים לגנוב, כי ברור לנו שזה לא שלנו ולא מיועד לנו, כך לא נתפתה לדברים אסורים – כי אנחנו כאן בשביל שליחות, והדבר הזה הוא לא חלק ממנה.

ואצטט את לשון הרמח"ל במסילת ישרים (פרק א) בעניין זה:
_"כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות, ולעבוד, ולעמוד בנסיון. והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך… וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש… כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו, להשיג את הקירבה הזאת"._

אני מקווה שהתשובה תעזור! נדרשת כאן עבודה פנימית וחיצונית, וזה יהיה מאתגר אבל גם נושא פירות, פירות מתוקים של הצלחה, של קדושה, של גבורה, שילוו אותך כל החיים. זכרי שגם אם יהיו עוד נפילות – תמיד אפשר לקום ולתקן להבא; אל תתייאשי, גם את הדרך תהיה ארוכה.

נשמח לקבל ממך משוב ולשמוע מה דעתך, ואת מוזמנת כמובן תמיד לשאול ולדייק יותר; נשמח להיות לך לעזר גם בהמשך התהליך.

חזקי ואמצי
שלמה, חברים מקשיבים makshivim.org.il