שלום רב,אני מתנדב במד"א כבר לא מעט זמן אבל בזמן האחרון מתחיל לחלחל לי שאולי בגלל כל המקרים שיוצא לי לראות,קביעות המוות והבדיחות המאוד שחורות שרצות בתחנה אולי אני מאבד את המוסר והאכפתיות את הרגש ומתחיל להיות קר ומנוכר גם למטופלים "קלים" וגם לסביבה מה אני יכול לעשות נגד זה? ועוד שאלה שעלתה לי האם אני צריך יכול להגיד משהו על הבנאדם אחרי קביעת המוות (וידוי,קדיש דיין האמת וכו')
שואל יקר, שלום.
השאלה שלך מעניינת וחשובה. יש בחברה ובמערכות החינוך הרבה הערכה למתנדבים בתחומים שונים, ובוודאי להתנדבות במד"א שעיקרה הצלת חיי אדם. אלא שההצדעה למתנדבים ועידוד ההתנדבות לא תמיד מלווים במודעות מקיפה לגבי הקשיים והאתגרים איתם מתמודדים המתנדבים. גם המתנדבים עצמם לא תמיד ממהרים להציף את הקשיים שלהם, מחשש שמא ה"זוהר" והיוקרה של מעשה ההתנדבות שלהם יתעמעם. ולכן כל הכבוד על העלאת הנושא למודעות באופן שוודאי יוכל לסייע למתנדבים רבים נוספים, מבלי לפגוע כמובן בהערכה כלפיך וכלפיהם.
התמודדות רגשית עם מצבים מורכבים בכלל, ובפרט במסגרת כזאת שתובעת מהמתנדבים להיות עדים לפגיעות גופניות קשות, לכאב ולעתים גם לאובדן חיי אדם, מחייבת את כל הנוגעים בדבר לפתח שיטות ואסטרטגיות כדי להגן על החוסן הרגשי שלהם, ובשפה פשוטה יותר – על "השפיות" והיכולת להמשיך בחייהם כרגיל. אלא שלא תמיד השיטות הללו מושלמות. הומור שחור, למשל, יכול אמנם לשמש כמעין מגן רגשי, ומצד שני עלול לגבות מחיר בדמות רגישות מופחתת לסבל וכאב גם מחוץ למסגרת ההתנדבות.
במסגרת התשובה כאן אני מציע להבחין בין שני מישורים של השפעה שאתה חווה בעקבות ההתנדבות: הרובד החברתי (ה"קל" יותר) והרובד האישי (ה"כבד" יותר). נתחיל דווקא מהכבד אל הקל: במהלך ההתנדבות אתה עלול להיתקל בחוויות שיכולות לזעזע ולהעציב אותך, כמובן באופן טבעי ביותר. אמנם, גם אם במהלך הפעילות עצמה אתה "שומר בפנים" את הרגשות ומשקיע את עיקר האנרגיה בביצוע התפקיד שלך, יש חשיבות לכך שלאחר שהסתיימה המשמרת תהיה לך כתובת שבאמצעותה תוכל לעבד את החוויות שלך ולקבל מענה מקצועי. למיטב הבנתי, במד"א ישנם אנשי מקצוע מיומנים שאליהם ניתן לפנות בהקשר הזה, כמובן תוך שמירה על הפרטיות שלך. לדעתי התייעצות כזאת חשובה לא רק להרגשה הטובה שלך בהתנדבות ומחוצה לה, אלא גם לשמירת היכולות שלך להמשיך ולהתנדב, ולא "להישחק" מהר מדי.
המישור האחר, שאליו אוכל להתייחס כאן ביתר פירוט, הוא המקום החברתי שבו מתקיים "הווי" שאותו אתה מתאר ככזה שאולי תורם לשחיקה שלך מבחינת רגישות לסבל של מטופלים. למעשה ניתן להבין מהתיאור שלך שמדובר בהתנהלות קבוצתית שלא נמצאת לגמרי בשליטה בלעדית שלך. כלומר, גם אם אתה עצמך תנסה דווקא להיות רגיש יותר, הרי שמסביבך עדיין ימשיכו הבדיחות והאמירות שמקהות את הרגש ואת החשיפה לכאב של האחר. לכן יש שני ערוצים שבאמצעותם ניתן לנסות ולשפר את המצב: הגברת המודעות בינך לבין עצמך, ופעילות מול חבריך להתנדבות.
[מודעות עצמית בהתמודדות הרגשית בהתנדבות]
הכלי הראשוני והבסיסי ביותר, שאותו למעשה כבר התחלת ליישם, הוא מודעות: הכרה בכך שיש בעיה שתובעת התייחסות, ערנות ותשומת לב. כשאין הכרה כזאת, ממילא אי אפשר לעשות שום דבר. ייתכן מאוד שיש מתנדבים אחרים שמרגישים שמשהו מטריד אותם אבל לא מצליחים לשים את האצבע מה זה בדיוק. כבר בעצם סימון הבעיה למעשה עברת כברת דרך משמעותית. וזה מצוין.
כשאתה ממשיך להתנדב ולפעול עם המודעות הזאת, מתאפשר לך לחשוב על מה שעד לא מזמן אולי עשית בלי לשים לב ובלי להתבונן לעומק בפעולות שלך ובתגובות הרגשיות שלך למה שמתרחש במהלך ההתנדבות. קשה יותר להשפיע על אדם מודע, שמראש מנסה להבחין בגורמי השפעה עליו, מאשר על מי שמבחינתו הסיטואציה שבה הוא נמצא היא "טבעית" ומובנת מאליה. כשאתה מגיע עם המודעות הזאת למשמרת ושומע בדיחות שחורות, יש לך הזדמנות לבחון בזמן אמת מה זה עושה לך, ועד כמה אתה משתף פעולה עם העניין. עצם המודעות הזאת יכולה להקל עליך ולאפשר שלך שליטה רבה יותר במה שקורה.
[לשבור את חומת ה"מובן מאליו" החברתי]
ההתנדבות שאתה מתאר מתקיימת בתוך מרחב חברתי מסוים. במרחב הזה יש קוד התנהגות מאוד ברור שמנחה את כולם. בדרך כלל קוד כזה הוא "שקוף" ולא מדברים או דנים עליו. ועדיין, יש אפשרות לעשות את זה. המציאות היומיומית היא אינטנסיבית ולא מלאה בהזדמנויות לעצור, לחשוב, לדבר ולבחון חלופות למה שנתפס כמובן מאליו. ועדיין, דווקא האינטנסיביות הזאת יכולה להוות מקור לקושי שמכביד על יחידים וקבוצות.
אולי דווקא אתה, בתור מתנדב ותיק ובעל ניסיון, יכול לסייע לא רק לעצמך אלא גם למתנדבים שסביבך, לשבור את חומת המובן מאליו, ולחשוב איך אפשר להגיע לאיזון מועיל ונוח יותר בין ההגנה הרגשית לה אתם זקוקים, לבין הרצון שלכם לשמר מידה מסוימת של רגישות, הן בהתנדבות והן מחוצה לה. אתה יכול למשל לדבר עם חברים שלך להתנדבות ולברר קצת מה דעתם, האם גם הם מרגישים כמוך לפעמים, האם אפשר לדעתם לעשות עם זה משהו. עוד אפשרות היא לשתף בלבטים הללו דמויות יותר בכירות במערכת, ולנסות להסתייע בניסיון שלהם.
מתוך הבירורים הללו יכולים לצאת כל מיני דברים. ייתכן שדיבור פתוח יותר בצוות יפחית את הצורך בהומור שחור ובחומה עבה מדי של אטימות רגשית. ייתכן שיש במד"א פתרונות מובנים למצבים כאלה, כגון סדנאות קבוצתיות כאלה ואחרות. בקיצור – ברגע שחושפים ומוציאים לאור את הבעיה, אפשר כבר לנשום לרווחה. יש טווח רחב של פתרונות אפשריים, וזה מאוד תלוי באנשים שסביבך ובנכונות שלהם. ועדיין, העלאת העניין למודעות היא צעד ראשון חשוב מאוד בניסיון לייצר אווירה קצת אחרת, שיש בה אולי יותר מודעות עצמית לחסימה הרגשית המסוימת שהתפקיד כופה עליכם, ויכולת משמעותית יותר להתמודד עם ההשלכות שלה.
[לסיכום:] תיארת בשאלה מצב שגם מי שלא התנדב מעולם במד"א יכול להבין ולהזדהות איתו (אולי לא במידה מלאה, אמנם, ולא כמו מי שעבר את החוויה מכלי ראשון). יש הרבה מאוד פתרונות אפשריים בהתאם למצב הספציפי במקום שבו אתה מתנדב. אבל הצעד הראשון הוא לפתוח את הנושא ולבחון את התגובות של הסביבה, ואז לנסות ולגייס אותם לפעולה.
לצד כל זה, אולי דוגמא אישית שלך בשגרת הפעילות, יכולה כשלעצמה להביא לשיפור מסוים. לפעמים צריך רק מעט כדי לשבור חומה בצורה של התנהגות אינסטנקטיבית. אולי הערה אמפתית שלך לחולה "קל", או מעט כובד ראש אל מול חולה שסובל או כזה שחלילה לא הצלחתם להציל, אולי הדברים הקטנים האלה יוכלו לחולל התחלה של שינוי ושל מחשבה. זה לא אומר שאתה פורש מן הציבור וגוער בחברים לצוות, אלא שפה ושם אתה נוקט בהתנהגות קצת פחות צפויה ומובנת מאליה, בגישה שיש בה פחות תגובה אוטומטית ויותר מחשבה, רגישות והשראה.
ושוב אחזור על מה שכתבתי בפתיחה: חשוב מאוד להתייעץ עם הגורמים המתאימים במד"א, הן ברובד האישי והן ברובד הקבוצתי. להבנתי ישנו מערך שלם שאמון על טיפול בתחום הזה בדיוק באופן מקצועי ורציני, ויהיה חבל לא לתת לו צ´אנס. ייתכן שלאחר הצעד הזה תגלה שיש לך הרבה יותר כלים לגשת להתמודדות הזאת, ויש סיכוי טוב שבאמצעות הצעד הזה תוכל לשפר לא רק את ההרגשה ואת החוסן שלך עצמך אלא גם לתרום לחבריך להתנדבות.
יישר כוח גדול על המסירות שלך, והרבה הצלחה!
אוהד
(תוספת קטנה – לגבי מה לעשות אחרי קביעת המוות. למעשה אין משהו מיוחד שצריך לעשות, אבל כדאי מאד להגיד את פרק צא בתהלים, אפשר אפילו כמה פעמים)
