קידושין ונישואין כהלכה

שלום לך שואלת יקרה!
יפה שאת דואגת לחברתך, ומחפשת תשובות לשאלות המטרידות אותה. את מעלה שאלה שרבות ורבים התחבטו בה, ובצדק. ערך השוויון הוא ערך מרכזי מאוד בעולם המודרני, ומכיוון שכך טקס הנישואין גורם לא פעם לאי נוחות מסוימת.

• מקובעות משפטית

ההלכה היא מערכת משפטית, ובתור שכזו – היא שמרנית. המשמעות של השמרנות היא ששינויים מתרחשים בה באיטיות, מתוך שיקול דעת וכובד ראש. השמרנות מאמינה בחוקים וביסודות שהובילו את האנושות והיהדות עד כה, ויחד עם העובדה שהיא מאמינה בהתפתחות והתקדמות, היא מפחדת לערער ולפרק את הקיים. בהיותה שמרנית, ההלכה אינה שונה מכל מערכת משפט אחרת.
חשוב גם להיות מודעים לכך שעד לפני מעט מאוד שנים העולם כולו היה שוביניסטי להחריד. היחס לנשים היה לא ראוי ונשללו מהן זכויות רבות. דווקא היהודים היו ידועים כמי שהתייחסו בכבוד לנשותיהם (אני מכיר בעצמי סיפורים על נשים גויות שחיפשו להתחתן עם יהודים, בגלל שהיו מפורסמים כבעלים טובים). המהפכה הפמיניסטית הגדולה התרחשה רק במאה הקודמת, וטרם הסתיימה. גם כיום חלקים נרחבים מעם ישראל על כל גווניו – אינם חיים את השוויון, ולכן מובן מאוד והגיוני שהטקס שנקבע בימים עברו יישאר כפי שהוא. ראוי גם לזכור כי גם החוק הישראלי מטיל על הגבר את חובת המזונות, וגם הוא אינו שוויוני כלפי גברים ונשים כאחד. השוויון בין המינים הוא ערך חדש יחסית, ולכן העובדה שעדיין קיים חוסר שוויון, אינה מפתיעה וגם לא מעידה על בעיה מהותית.
עניין נוסף שראוי להזכירו הוא היחס לטקסים באשר הם. גם כאן, באופן כללי טקסים נוטים להציג שמרנות יתירה, והדבר אמור גם לגבי כל אומות העולם. ובמקרה שלנו מדובר על טקס שנועד במהותו ליצור מציאות משפטית-הלכתית. משום כך, הגיוני מאוד שבני הזוג המתחתנים יתייחסו אל הטקס כאל דבר שצריך לעשותו, ולהתמקד בעיקר – שהוא החיים השוויוניים ביחד, ולא בטפל, שהוא הדקדוקים בחלקי הטקס. החיים המשותפים הם המרחב שחשוב שיתקיים בו שוויון, והאבחנה בין העיקר לטפל – חשובה מאוד. ביהדות אין עריצות מיוחדת, או שהיא מפגינה איזו חוסר רגישות חריגה.
עד כאן הצבנו בפרופורציה את הבעיה שנִכחה אנו ניצבים.

• שני החלקים של הנישואין

עומדות בפנינו שתי שאלות – על העובדה שהגבר "קונה" את האישה, ועל ההינומה. שתי השאלות משתייכות לשני טקסים נפרדים – הקידושין והנישואין. חשוב לי להפריד בין הטקסים, מפני שהכתובה שייכת לנישואין, והאישה ממש לא נקנית בה, אלא ההתחייבויות של הבעל כלפיה.

קידושין:
הקידושין הם החלק שבו החתן מעניק לכלה טבעת ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", והכלה צריכה לרצות להתקדש לו ("אין האישה מתקדשת אלא לרצונה"). מרגע הקידושין, הכלה מתייחדת לחתן, ונאסרת על כל העולם. בימינו, גם החתן מחויבת כלפיה ואסור לו להיות עם אף אישה אחרת. זהו הרגע שבו נקשר הקשר ומעתה הם כרוכים זה בזו. עם זאת, אסור להם לגעת אחד בשנייה.
כדי להחיל על שניהם את המעמד החוקי של ´מקודשים´, הם עושים קניין. כיום נהוג לעשות את הקניין באמצעות טבעת, אבל מצד הדין אפשר לקדש אותה כמעט בכל דבר. כשמבינים שמדובר על קניין שנועד לתת תוקף משפטי, מובן מדוע אין עניין בכך שגם הכלה תיתן לחתן טבעת – הקניין הושלם ברגע שהיא הסכימה לקבל את הטבעת; היא מקודשת והוא מקודש, וכל הוספה על התהליך תהיה מיותרת ואף מטעה. זה הצד המשפטי-לוגי של העניין.
עדיין מותר לשאול – למה שהאיש יקדש את האישה, ולא להפך?! הגמרא אפיינה את האיש כמי ש"דרכו לכבוש", וכמי שמחפש את האבדה שלו, כלומר החתן הוא האקטיבי באופן כללי, ולכן גם טבעי שהוא זה שיהיה אקטיבי. ולמען האמת, יחד עם כל התנועה הממשית לעבר השוויון, הגברים הם עדיין אלה שמחזרים לרוב אחרי הנשים, ורוב השלטים מונפים באצטדיונים עם הצעת נישואין שמתנוססת עליהם – שייכים לגברים. כמובן שיש גם נשים אקטיביות, שיזמו קשרים והציעו נישואין, אבל הנקודה היא שמערכת היחסים והמציאות שהגמרא תיארה – עדיין רלוונטית ותקפה למדי. גם ספרים המאפיינים את הזוגיות הטיפוסית, מציגים לרוב את הגבר כמי שנועד להעניק יותר, והאישה כמקבלת (´גברים ממאדים ונשים מנגה´ – מומלץ). נכון שמדריכים מסוג זה מתארים מציאות נתונה, ולא מצביעים על דעתם הערכית, אבל כל עוד שזו המציאות ואלה הן ההבניות החברתיות – למה שהאיש לא יקדש?!

כדאי לשים לב כי במהלך הקידושין גם החתן אינו פעיל במיוחד. כיום ברוב החופות החתן מסתפק במשפט הבודד "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". וזהו. לעומת זאת, על פי חלק מהמנהגים, הכלה מסתובבת סביב החתן 7 פעמים, וגם זו אקטיביות. אמנם גם אני לא חושב שיש לשתי הפעולות את אותו המשקל, אבל למעשה ברור שגם אם החתן והכלה הם המרכז הבלתי מעורער של החופה – הם לא כל כך פעילים…
בכל אופן, מי שירצה יוכל להעניק עוד תפקידים לכלה, ולאפשר לה להיות פעילה יותר (היא יכולה לשבור את הכוס, לברך עם בעלה את ברכת ´הטוב והמטיב´, שהחתן ישאל אותה אם היא רוצה להינשא לו ושהיא תשיב בחיוב וכדו´).

נישואין – חופה:
השלב השני של החתונה הם הנישואין, ובהם החתן והכלה מתאחדים והופכים לבית. בין שני החלקים מפרידה לרוב קריאת הכתובה.
בחלק זה מברכים את 7 הברכות על האיחוד המשמח, שהופכות את החתן והכלה המקודשים – לנשואים. כאן החתן אומר את המשפט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי; אם לא אעלה את ירושלים על ראש שימחתי". משפט זה הוא מנהג, ומותר גם לכלה לומר אותו ביחד עם החתן.
החופה היא השלב שבו הבעל מתחייב לאשתו בחובות שונים המפורטים בכתובה, ונועדו לדאוג לרווחתה, ולא נאריך בכך.

• ההינומה

ההינומה היא אחד הביטויים לכך שהאישה מתייחדת לאיש, וביטוי של המחויבות שהיא מקבלת על עצמה. כפי מרגע זה והלאה היא תמנע את עצמה מאנשים אחרים, ולא תקיים איתם יחסי אישות, כך ההינומה מסמלת בעיני את האינטימיות שתישמר מעתה – רק לבעלה. אין מה לעשות, הכלה היא הכוכבת של החתונה. עליה מסתכלים כולם, והיא משקיעה הרבה יותר במאורע הזה (להערכתי, בערך פי 6…). ודווקא במאורע שבו היא תחת הזרקורים – היא מכריזה ואומרת: אני בוחרת להתייחד עם הגבר הזה באופן שבו אף אחד מכם לא יזכה לו. יש בהכרזה זו מן ההצטמצמות וההתרכזות באיש אחד ויחיד. התכנסות שמאפשרת את המלאות של החיים הזוגיים, ונותנת להם מקום משלהם.
ההינומה מבטאת גם את הפער שיש בין ההכרה החיצונית – שהקהל והחתן מכירים את הכלה – לבין ההיכרות וההתוודעות הפנימית שהחתן והכלה מצפים לה. החסימה מבקשת להנכיח את מה שהיה נסתר – יחד עם הכבוד הרב שאנו רוחשים לקשר בין החתן והכלה, הכניסה לברית תאפשר להם לגלות את הפנים הפנימיים יותר.
אבל למה החתן לא מתכסה אף הוא? הסיבה ההיסטורית לכך פשוטה ונובעת מהמציאות שכבר חלפה מן העולם – האיש יכול היה לשאת מספר נשים, והאישה לא. כאמור, בימינו זה כבר לא כך, אבל בגלל שעל פי חלק מההבנות, ההינומה היא החופה עצמה – לא ביטלו אותה.
יחד עם זאת, ההינומה וההסתר שהיא מביאה עמה, מנכיחה את הממד הנסתר שקיים מעתה בין בני הזוג, ומבטאת את האינטימיות המהותית כל כך לקשר הזוגי.

• סיום

אחרי שאדם וחווה חטאו, הקב"ה קילל את חווה ואמר לה "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", ואכן לאורך ההיסטוריה הגברים שלטו בנשים. לשמחתנו הרבה, הקללה הולכת ומתפוגגת, והמעמד של האיש והאישה הולכים ומשתווים זה לזה. הזוגיות המשותפת הולכת ותופסת מקום נרחב ויותר, והעולם הולך ומתאזן.
יחד עם התנועה החיובית והמבורכת, חשוב להיות סבלניים ולהבין שתהליכים כוללים מתרחשים לאורך זמן. עד 1971 נשים לא יכלו להצביע בשווייץ, וכיום ישנן מנכ"ליות רבות וגם פוליטיקאיות. יש לאן להתפתח, אבל הכיוון של התנועה הכללית ברור מאוד. בנייה בריאה היא הדרגתית ולא מהפכנית, ולכן עם כל הצער והכאב שנגרמים בגלל האיטיות של השינוי – זו הדרך שבה נכון לחולל אותם. מה גם שצריך לזכור כי שוויון הזכויות אינה אומר שהאיש והאישה זהים ביסודם; השוני בין המינים ניכר לעין, וכל אחד זקוק לצרכים שונים.
בסופו של דבר מה שחשוב הוא שהחיים יחד יהיו שוויוניים ומלאים בהדדיות, ויחד עם הרצון שהטקסים יהלמו את הערכים הפנימיים שלנו – זה טבעם של טקסים. אני לא מכיר זוג שלא חשב לרגע או שניים לוותר על הטקס הפומבי והבלגן הכרוך בו, ופשוט להתחתן בשקט. הסיבה לכך פשוטה – ברור לכולם כי החיים המשותפים הם המהות, והשאר פחות חשוב. מצד שני, הקשר אל המסורת משמעותי עבור רבים, ולדעתי ראוי להקריב מעט אותנטיות למען ההשתייכות הכללית; אף ההקרבה למען השייכות היא אותנטית וגם בוגרת, כשם שהזוגיות מכילה בתוכה הקרבה שיוצרת קירבה.
ויהי רצון שעל פתח ביתכם ייכתב כמילים של יהודה עמיחי (סגור פתוח סגור, עמ´ 86):
"על מזוזת ביתנו כתוב: ואהבתָּ ואהבתְּ".

הרבה שמחה, נתינה, חירות ושוויון!
חננאל

Hananel8@gmail.com