שלום וברכה! לפני כמה ימים קרוב משפחה קרוב מאד אליי נרצח ע"י מחבלים. הדבר גרם לי להזדעזע קשות ואני לא מצליחה להתאושש מזה. אחת הבעיות העולות לי בראש היא שאני מרגישה שנאה גדולה לאחינו הערבים בגלל המעשה הנפשע, עד כדי מחשבות שאני מוכנה ר"ל לקחת את החוק לידיי. מלבד זאת קשה לי מאד להתרכז בלימוד התורה שלי מכיוון שאני חושבת עליו ועל איזה אדם נפלא הוא היה. אנא עזרו לי!
שלום
ראשית, ברצוני להשתתף בצערך ובכאבך הגדולים, על כך שקרוב משפחתך נרצח, הי"ד. אין ספק שלאבד אדם קרוב שמכירים, זהו דבר קשה במיוחד.
התחושה הראשונית היא תחושה של חלל, של ריק, של זעזוע ובדידות, וככל שהאדם הנרצח קרוב אליך, כך התחושה הזאת גוברת ומתעצמת. רגשות אלו הם טבעיים ואמיתיים וללא ספק שהם כואבים מאד!
במכתבך העלת שתי בעיות, הראשונה היא שנאתך כלפי הרוצחים (וכלפי כל מי שמאפשר להם לפעול) ורצון נקמה. והשניה, בקושי בלימוד התורה בעקבות הקשר הקרוב בינך לנרצח שנותק בפתאומיות.
התחושות והמחשבות לנקום הן ודאי טבעיות, וניתן בהחלט להזדהות עמן. יחד עם זאת ברור, שלא כל מה שטבעי, הינו גם מה שנכון לעשות. זהו השלב שבו אנו צריכים להעמיק את הקשר עם הקב"ה, ולהתבונן בדרכי השגחתו.
ברגע שנאמין באמת ובתמים שכל דבר מהקטן שבחיינו, עד המאורעות הגדולים בכל העולם בכלל ובארץ בפרט, הינם מנוהלים בצורה מדויקת מאת הקב"ה, אזי לא יהיה מקום לספקות. כל בעייתנו נובעים מכך שאנו לא מספיק מאמינים, ולא מספיק חיים בתודעה של אמונה אמיתית, מדי יום.
נקח למשל את ענין השואה, נכון אין תשובה אמיתית לשאלת השואה, ואין אנו יודעים מדוע ה' אפשר לרע הזה להתרחש. אבל נשאלת השאלה, מדוע הרבה יהודים לאחר השואה נשארו דתיים, הרי הם ראו זוועות שאף אחד מאתנו לא ראה, הם ראו איך הקב"ה נתן לדברים לקרות כפי שהם ובכל זאת לא התערב?
התשובה לכך היא האמונה, כלומר האמונה החזקה והאיתנה שיש דין ויש דיין, שיש בורא לעולם, ושהדברים אינם קורים סתם כך. אנחנו לא יודעים למה הדברים קרו כפי שהם קרו, כיוון ש"לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי…" אבל הוא למעלה כן יודע, והוא למעלה כן עושה את החשבונות הפרטיים, עם כל אומה ועם כל אדם באשר הוא.
הדברים הללו נכונים כלפי השואה, ונדמה לי שהם נכונים אף במקרה שלך.
אין לנו מה לדאוג. מי שנוקם את מות היהודים ע"י המחבלים, הוא הקב"ה בעצמו, שהרי כבר נאמר "ודם עבדיו יקום", וכשם שהקב"ה שלם, אף נקמתו שלמה בתכלית השלמות. כמובן שהמדינה והצבא חייבים לתופסום ולהרגם, אך זה דבר צריך להשאר בידם בלבד.
חזוק האמונה מהווה פתרון אף לבעייתך השניה. כאמור לעיל העצבות וחוסר הריכוז הם תחושות טבעיות, וגם התורה מכירה בהם. חלק מקרובי הנרצח מחויבים עפ"י ההלכה להתאבל ולשבת שבעה, ולפרוק את עצבונם שבלבם עם הזולת ועם משפחותם. יחד עם זאת קובעת ההלכה גבולות, גם ברמת האבלות, דהיינו אוסרת להסתגף ולהתענות, וגם במינון האבלות דהיינו יש "שבעה", ולאחר מכן את ה"שלושים" ולבסוף יש ה"שנה". אסור לאדם להתאבל על המת יתר על המידה, כי אף דבר זה מוכיח על פגם באמונה.
יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש, שכל בן אדם באשר הוא, נתקל בקשיים ברמות כאלו ואחרות במהלך חייו, אם זה קשיים בריאותיים או כלכליים וכד'. וממילא כל אחד מאתנו צריך לחזק את עצמו וסביבתו באמונה בקב"ה ובהשגחתו. זהו הנסיון שהקב"ה מנסה אותנו, וכמו אב הרוצה בטובת בנו, אף הקב"ה מעונין שנתגבר ונעמוד בנסיון.
הצעתי המעשית אליך היא, למצוא את האנשים הקרובים אליך, ולפרוק את כאבך אשר בלבך יחד איתם. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים היא אוזן קשבת ולב מאזין, והחיים משתפרים ונראים באור ורוד יותר ובעיקר באור אמוני יותר.
גם תפלה ושיח עם הקב"ה יכולים לעזור, וגם מכתב או יומן אישי מועילים להוציא את הבפנים והנסתר, החוצה, ומאפשרים התמודדות אשר מחזקת ובונה את אישיותך.
לבסוף רציתי להוסיף, שהאבל הזה הוא לא האבל הפרטי שלך, אלא אבל לאומי הנוגע לכולנו, ולכן כולנו צריכים להתחזק יחדיו ולהאמין בישועה קרובה בב"א.
כל טוב ובשורות טובות
מיאיר.
נ.ב. -עצם המכתב הזה ששלחת באינטרנט, כבר מהווה התחלה טובה, ופתח טוב להתמודדות נאותה.
